וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי
אני אוהב את הביטוי הזה:
"ארבעים יום וארבעים לילה".
יותר מישהו מבטא יחידת זמן, הוא מבטא מאמץ לא נלאה- אין יום ואין לילה, הקרבה אין קץ.
סדר יומו של המנהיג מוקדש לטובת צאן מרעיתו.
פרטיותו של המנהיג מופקעת מתוך בחירה ומתוך ויתור, בשירות המונהגים, הסרים למרותו המכבדת והמתכבדת.
"לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי".
כך משה, כמופת וכמודל התמסרות והתבטלות, של מי שהוטלה עליו שליחות קודש תובענית ושוחקת.
ומה עם משפחה וחברים וידידים? מאומה לא.
זהו משה רבנו שעליו גם נאמר, בהמשך למה שמנינו לעיל בשבח המנהיג המקריב:
"וירד משה מן ההר אל העם"– יורד אל העם, נשמע מוכר וחסר בתרבות ההנהגה בת ימינו-לא?
