קללת אלוקים תלוי

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. (דברים, כ"א, כ"ב- כ"ג)

חכמים למדו שהמצווה המתוארת בפסוקים נוגעת לאדם אשר ביצע אחת משתי עברות חמורות:

לתלות המחויב לתלות – שנצטווינו לתלות מי שיתחייב תליה בבית דין. וידוע שכל הנתלים נסקלים בתחילה, ועל זה נאמר: ותלית אותו על עץ. ודין התליה הוא במגדף ועובד עבודה זרה לבדם כדברי חכמים… (ספר החינוך)

המגדף את ה' או העובד עבודה זרה, לאחר סקילתם, גופתם נתלית על עץ, מכיוון שעד כדי כך חמורות עברות אלו שבהם יוצא האדם כנגד הקב"ה עד שיש צורך להציג את עונשו של האיש ברבים. חכמים דנו בשאלה מהי קללת ה' המדוברת בפסוק ושבגללה אנו מצווים שלא להלין את התלוי על העץ? היו שראו בה זלזול וגנאי לקב"ה, שהאדם נוצר בצלם ה' ולכן יש זלזול בקב"ה שצלמו תלוי (רש"י), היו שראו בכך קללה כנגד השופטים – שכאשר רואים האנשים או בני משפחתו את המת, הם מקללים את השופטים שדנו אותו לכך (רשב"ם). לעומת זאת הרב בכור שור מסביר בדרך שונה ואומר: 

כי קללת אלהים תלוי – כי על קללת אלהים אדם תלוי, שהרי מגדף נסקל ונתלה, וזהו נתינת טעם ללא תלין. לפי שדרך מגדף להיות נתלה, אני אומר לך לא תלין שום נתלה, שמא יאמרו הרואים: זה מגדף היה, והרים יד במלך, וזהו גנאי למלך. משל לאדם שבא וסטר את המלך על פניו ותלש שערו וזקנו. אף על פי שתלאו המלך, גנאי הוא למלך שיפרסמו ויאמרו שזה אדם סטר המלך, ולכך לא תלין.

קודם כל אומר הרב שהפסוק חסר או מצומצם בדבריו, ושהמילים: כי קללת אלהים תלוי, מובנן הוא: כי על קללת אלהים אדם תלוי. משמע הסיבה לכך שלא להלין את התלוי נעוצה בחטא שעשה, שחילל את שם ה'. ויותר מכך, משום שהמגדף נתלה, לא מלינים את כל הנתלים שמא יגידו גם עליהם שנתלו כי גידפו את ה'.

דברי הרב יכולים להיות מובנים בכך שעצם הראייה והחזרה על חטאו של המת מביאה להמשכיות החטא ובכך ממשיך להתגנות המלך. הסיבה להמשכיות זו היא מכיוון שאותם אנשים הרואים את המת שואלים: מה עשה? ואז התשובה על השאלה והשיח הנוסף בחטאו מביא לכך שחוזרים על דבריו ולכן חילול שם שמיים נמשך.

לכאורה דברי הרב מובנים עד השלב שבו הוא מביא את המשל: הרב מביא משל על אדם שסטר וביזה את המלך ובתגובה הוציאו המלך להורג. כעת נשאלת השאלה מה על המלך לעשות? האם לפרסם את הדברים או לא? והרב מסביר שההיגיון במניעת הפרסום הוא שלא יחזרו על דברי האיש ומעשיו, אבל האם באמת כך נכון יותר? הרי אם המלך לא רוצה שיחזרו על מעשי המורד הוא צריך דווקא לפרסם את עונשו החמור של המורד ובכך להרתיע את שאר האנשים מלחזור על מעשים אלו!

תשובה לכך היא שלעיתים עדיף לשלטון שהעם לא יהיה מודע בכלל לאפשרות למרוד בו מאשר שיחשוש מפני העונש על המרידה. המלך יכול להראות את כוחו בהרבה מעשים אחרים וזאת בלי שייתן פתח להתמרמרות של העם. בדברי ימי העולם ישנם לא מעט סיפורים על פורעי חוק נערצים, והדוגמא המוכרת מכולם היא רובין הוד – פורע החוק שגנב מהעשירים ונתן לעניים. דוגמאות נוספות ניתן למצוא ברוב רוי הסקוטי, ג'סי ג'יימס האמריקני ועוד (ניתן לקרא בהרחבה על הנושא במאמרו של ד"ר אלי אשר באתר יקוםתרבות).

המשותף לכלל הדמויות הללו הוא הנופך ההרואי שקיבלו מעשיהם כלוחמים כנגד שלטון עריץ, ומתוך כך זכו באהדת העם והשכבות שתפסו את עצמן כמדוכאות (וכנראה שבצדק…). רובין הוד פעל כנגד המלך הלא חוקי של אנגליה, רוב רוי כנגד השלטון האנגלי, ג'סי ג'יימס כנגד הצפון המנצח במלחמת האזרחים האמריקאית. דבר משותף נוסף להרבה מפורעי חוק אלו הוא סופם שבא מידי השלטון. בכל המצבים הללו, אם היינו שואלים את הבכור שור, כנראה שהיה עונה שעדיף היה לאותו שלטון להצניע כמה שאפשר את מותם, וזאת משום שפרסומו מנציח את המאבק והמסרים שליוו את חייהם.

נראה שהתורה חוששת ממצב דומה שעלול לקרא במצב בו מעשי המגדף נתפסים כמעשה לגיטימי כנגד הממסד. התורה עצמה מניחה זאת בכך שהיא דורשת מהשופט לשפוט צדק, היא מזהירה את השופטים לבל יגיעו למצב שבו הם ממרידים את העם כנגדם ומתוך כך כנגד הקב"ה והיא לא נותנת פתח לכך שמותו יהפוך לאירוע אנטי שלטוני כנגד הממסד (בדומה לדברי הרשב"ם). משום כך הגנאי הוא כנגד הקב"ה – השופט מייצג את ה' על הארץ, תפקידו ותפקידה של המסגרת השלטונית לבטא את רצון הקב"ה ולכן מרידה בה מבטאת גנאי למי שמינה אותה.

המגדף, קרח ובנות צלופחד

אנסה להמשיך את הרעיון הנ"ל בכיוון שאולי נראה פחות קשור, ונראה שיש שאלה מתבקשת העולה ממנו: האם לא יתכן מצב שבו השלטון יהיה טועה? האם אין מקום לטעון כלפיו? גם התורה מכירה בכך שכן, ישנם מצבים שבהם עולות טענות כלפי השופט, ואפילו כלפי משה רבינו – ויש לכך מקום! אך לא בכל מחיר ולא בכל דרך. חז"ל מביאים את קרח כדוגמא לדרך השלילית לעשות זאת, והם זיהו בו את הסכנה בתסיסה חברתית המחביאה את השאיפה האישית שלה בתוך מסרים אנטי שלטוניים, במסרים חברתיים או באצטלה של מגני החלשים, וכך מובא במדרש תנחומא:

אמר רבי לוי: באותה שעה כינס את עדתו, ואמר להם: הרביתם עלינו משאוי יתר משעבוד מצרים, טוב לנו תחת יד מצרים יותר מתחת ידיכם, שבכל שנה ושנה מתים ממנו חמשה עשר אלף וארבעים וחמשה. ובקשו לסקלן. (תנחומא).

בצורה חריפה יותר מביא בעל מדרש שוחר טוב ומציג כיצד קרח מינה עצמו למגינם של החלשים:

מה עשה קרח? כינס כל הקהל… והתחיל לומר להם דברי ליצנות, ואומר להם: אלמנה אחת היתה בשכונתי והיו עמה שתי נערות יתומות, והיתה לה שדה אחת. באה לחרוש – אמר לה משה: "לא תחרוש בשור וחמור יחדו." באה לזרוע – אמר לה: "שדך לא תזרע כלאים." באה לקצור ולעשות ערמה, אמר לה: הניחי לקט שכחה ופאה. באה לעשות קרן, אמר לה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו.

מה עשתה עניה זו? עמדה ומכרה את השדה וקנתה שתי כבשות כדי ללבוש מגזותיהן ולהנות מפרותיהן. כיון שילדו – בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב"ה… הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן – בא אהרן ואמר לה: תני לי ראשית הגז שכך אמר הקב"ה… אמרה: אין בי כח לעמוד באיש הזה, הרי אני שוחטת אותן ואוכלתן. כיון ששחטה אותן בא אהרן ואמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה: אפילו אחרי ששחטתי אותן, לא נצלתי מידו – הרי הן עלי חרם! אמר לה אהרן: אם כן – כולה שלי הוא, שכך אמר הקב"ה… נטלן והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה.

כך עלתה לעלובה זו! כל כך הם עושים ותולים בקב"ה!

קרח מעלה שתי טענות, האחת שלטונית – במה טובים יותר משה ואהרון מהמצרים? והאחת חברתית – מדוע אין רחמים על אותה מסכנה? לכאורה שתי טענות הגיוניות שגם אם לא עלו בימי משה, הרי שעלו ונשאלו לאורך ההיסטוריה היהודית והעולמית מאז ועד היום. אך הדרך של קרח היא דרכו של פורע החוק, הוא יוצא להרוס את הממסד.

לעומת קרח עולים מקרים אחרים שבהן עלו טענות שיכולות להיחשב כמורדות בציווי ה': בנות צלופחד ידעו שאינן אמורות לרשת את אביהן ועדיין באו בבקשה (וכנראה שבקשתן ביטאה רצון של בנות נוספות בעם ישראל), בני שיבטן ידעו שהקב"ה הסכים לבקשתן ועדיין באו בבקשה משלהם (וכנראה שאת אותה טענה היו שבטים נוספים שהרגישו בה), והטמאים ידעו שנקבע מועד לפסח – ועדיין ביקשו להם פסח שני (וקשה להאמין שבכל העם לא היו עוד טמאים שלא יכלו לחגוג את הפסח). בקשות אלו לא הפכו לתנועת מרד משום שהדרך שבה פעלו הייתה הדרך הנכונה- הם לא באו לשבור את המערכת אלא לעבוד מתוכה.

הספרי מדגיש לגבי צלפחד ואומר: והוא לא היה בתוך העדה – זו עדת מלינים: הנועדים על י״י – זו עדת מרגלים: בעדת קרח – זו עדה של קרח. צלפחד לא היה שייך לשיח הממריד שהיה בעם, הוא לא השתייך לאותן קבוצות שבאות לנסות ולומר לקב"ה מה נכון לעשות, ובדרך זו הלכו גם בנותיו, ובניגוד לקרח- מעשיהם לא היו גנאי לקב"ה אלא דווקא ברכה, ולכן נענו.