עגלת קניות

וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי

לכאורה, גלות מצרים כולה הייתה יכולה להימנע אלמלא היה שולח יעקב את יוסף לראות בשלום אחיו בשכם. אך עיון מדויק יותר ישפוך אור על הסיפור, ועל השילוב בין המציאות היום-יומית שאנחנו חווים ובין ההנהגה האלוקית של העולם הזה.

רובנו, כאשר אנו נקראים למשימה, אנו מבצעים שיקולים רבים ואם נהיה כנים עם עצמנו, בעיקר שיקולים אישיים, פרסונאליים, חיבור המשימה לאינטרסים שאנו מבקשים להוביל או לקבל. בודדות הפעמים שיצאנו למשימה בלי שיקולים אישיים, בלי מחשבות מעכבות ובלי להבין עד הסוף מה ייצא לנו מזה.

המשימות הגדולות, הלאומיות, אלו שתשפענה על כלל האומה, אלו שהן חלק ממהלכים משמעותיים יותר, כאלו שתפעלנה על כל החברה, בדך כלל דורשות התייחסות אחרת.

הנני כאן

בפרשתנו, פרשת "וישב", עובר המיקוד מיעקב לבניו, שנים עשר השבטים. שנים עשר שבטים אלו ירדו בסופו של תהליך למצרים וייצאו משם כעם אחד, בני ישראל. לכאורה, גלות מצרים כולה הייתה יכולה להימנע אלמלא היה שולח יעקב את יוסף לראות בשלום אחיו בשכם. אך עיון מדויק יותר ישפוך אור על הסיפור, ועל השילוב בין המציאות היום-יומית שאנחנו חווים ובין ההנהגה האלוקית של העולם הזה.

בפתיחת הפרשה אנו עדים למתח ולשנאה הקיימת בין האחים ובין יוסף. התורה אינה מסתירה מתח ורגשות אלו ואינה מנסה להראות רק צדדים יפים במשפחת יעקב, ההפך. היא שמה אותם על השולחן כדי שכולנו נלמד מזה לדורי דורות. שנאה זו נובעת בין היתר מאהבתו היתרה של יעקב את יוסף, בשל חלומותיו של יוסף ובשל העובדה שיוסף היה מביא את דיבתם של האחים רעה אל אביהם:

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו–בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן… וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת- דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו–כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ….וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו… וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר" (בראשית לז, א–יא).

כל כך הרבה שנאה וקנאה, חלומות ומלחמות. בין אחים, לא בין זרים. שלוש פעמים התורה מציינת "וישנאו אותו" תוך פסוקים אחדים, כדי שלא יהיה ספק בנוגע ליחסים העכורים. אי אפשר להתבלבל. גם בחיי היום-יום של כולנו, סיבות לשנוא אנשים קיימות למכביר בסביבה העוינת והתחרותית שבה אנו חיים. סיבות "להיכנס" באנשים קיימות כל העת, ואם הן לא קיימות – יש כאלו שדואגים להמציא אותן. קל לפגוע באנשים, קל מאוד לייצר אווירת שנאה וקנאה, אבל קשה מאוד לבנות אמון ויחסים תקינים בין אנשים.

להבין שיש גם אנשים עם כוונות טובות מסביבנו, ושלא מאחורי כל כוונה יש אינטרס אישי, זדון או מחשבה שלילית – זה כבר קשה על אחת כמה וכמה. על אף המורכבות הקיימת, שיעקב ודאי מודע אליה, הוא בוחר לשלוח את יוסף ללכת לראות את שלום אחיו הרועים בשכם:

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם–לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ, לֶךְ-נָא רְאֵה אֶת-שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת-שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי, דָּבָר… וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה-תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר, אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה-נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, נָסְעוּ מִזֶּה–כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים, נֵלְכָה דֹּתָיְנָה; וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" (בראשית לז, יג–יח).

מה עובר על יעקב כשהוא שולח את בנו לגוב האריות הזה, הרי יעקב ידע היטב את טיב היחסים ביניהם? אין שום סיכוי שיחסים אלו היו חבויים. מה עובר על יוסף שמסכים לשליחות הזאת בלי להתווכח בכלל? האם יעקב לא מבין את הסיטואציה המסוכנת? האם יוסף לא מפחד מאחיו שיהרגו אותו ויתנכלו לו?

"הנני"

רש"י מלמד אותנו שבתשובתו לאביו "הנני", מבטל יוסף את עצמו לפני אביו בענווה והולך לקיים את שליחותו:

"הנני – לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו" (בראשית לז, יג).

"הנני" היא התשובה שאמר אברהם לקב"ה בעקדת יצחק ו"הנני" היא התשובה שאומר משה רבנו להקב"ה בשליחותו למצרים. זו תשובה שכל כולה התבטלות לקורא, תשובה שאומרת 'אני בטל ומבוטל. תעשה מה שתעשה, תחליט מה שתחליט – אני עושה, אני בשליחותך'.

יוסף מרגיש את המהלך האלוקי שמתבשל, מהלך הבא לידי ביטוי בחלומותיו ואולי קריאתו "הנני", היא גם למהלך האלוקי שמתחיל עם יציאתו לשכם ולא רק למשימתו של יעקב. כאשר יוסף פוגש את אחיו במצרים, אחרי עשרים ושתיים שנה, הוא כבר מספר להם, מה שהוא כבר הבין מזמן: "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים" (בראשית מה, ח). התשובה המתאימה והעוצמתית ביותר לתת לאבא ברגעים מסוג זה היא: "הנני".

 

להתבטל למהלך האלוקי

הרמב"ן (1194-1270, ספרד) מתייחס ליחסי יעקב ויוסף ומסביר מדוע התורה מאריכה בעניין זה:

"'וימצאהו איש והנה תעה בשדה' – ….ויאריך הכתוב בזה, להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו ולהודיענו עוד, כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם ולזה נתכוונו רבותינו באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום" (בראשית לז, טו).

סיבות רבות היו ליוסף לחזור חזרה לאביו, גם לאחר שיצא. אבל יוסף, כמו יוסף, שם את עצמו בידיו של הקב"ה, שם את עצמו בשליחות אביו, גם כאשר עכשיו המשמעות היא סכנה וסבל בעבורו.

האלשיך הקדוש (1508-1593, טורקיה וא"י) מסביר בצורה נפלאה מה עבר על יוסף ועל יעקב:

"'ואשלחך אליהם' – שתלך במצות כבוד אב ואם, ומשאמר לו הנני אמר לו השליחות, וזה שאמרו חז"ל שעסקו בהלכות עגלה ערופה, שרמז לו על הסכנה שבדבר, ואמר לו לך נא ראה, ואל תתעכב שם כלל, כי שלוחי מצוה אינם נזוקים, ואם יתעכב שם לא יחשב לו למצוה. ויוסף חשב בלבו שחלומו יתקיים, והם ישתחוו לו בשדה, ועל זה בא המלאך להזהירו שלא ידבר בשררה עמהם, והודיעו שהוא תועה בדרך בבטחו בחלומו, אבל לא הכביד עליו שישוב לביתו, כדי שתתקיים הירידה למצרים, והמלאך הב' אמר לו מה תבקש, אחוה או שנאה, ועל תשובתו את אחי אנכי מבקש, אמר לו הג' נסעו מזה, מהאחוה…" (בראשית לז, יג).

המלאך בא להודיע ליוסף שהוא טועה, אבל הוא לא לחץ מדי, כדי שלא תתבטל הירידה למצרים. אנחנו מבינים?!

יעקב ויוסף מבינים שמדובר במהלך אלוקי, בגזרות של הקב"ה והם גם מבינים את הסכנה הכרוכה בדבר. הם אמנם לא יודעים מה תהיינה התוצאות של הדברים, אבל הם יודעים ש"את אחי אנוכי מבקש", זאת לא סיסמה; אם זה מה שצריך לעשות, אז עושים – מחפשים את האחים, מבקשים את שלומם – זה מעל הכול. אם עכשיו צריך להתחיל את המהלך האלוקי שיביא להקמת עם ישראל – עושים את זה. בלי שיקולים אישיים ואחרים.

על פי המדרש, יעקב ויוסף לומדים ביחד את פרשת 'עגלה ערופה'[1] ועוצרים בפרשה זו עם יציאת יוסף לשכם. בפרשת עגלה ערופה מנהיגי היישוב הם אלו הנוטלים אחריות קולקטיבית על רצח שנעשה בקרבתם. יעקב ויוסף ניגשים למהלך של מציאת האחים והשאלה לשלומם בזהירות המתבקשת, כאשר ברור להם שייתכן וזה יוביל למהלך גדול יותר – הם לוקחים אחריות. הם לא נרתעים מזה והם פועלים על פי המציאות שבה הם חיים, על פי הבנתם ובהתאם לתפיסת עולמם.

יש מי שמנווט את העולם. נרצה או לא, המהלך שאותו מבקש הקב"ה להוביל יתרחש בדרך כזו או אחרת. התפקיד שלנו הוא ליטול חלק במהלכים האלו, להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותנו ולנצל אותם בצורה הטובה ביותר שיש לטובת המהלך. לפעמים נדע להכיר בתהליך רק אחרי עשרים ושתיים שנה, ולפעמים גם את זה לא נשיג.

בני ישראל לא ירדו למצרים בגלל מכירת יוסף מצרימה, אלא בדיוק להפך – מכירת יוסף מצרימה היא הדרך שבה בחר הקב"ה להוריד את ישראל למצרים ולקיים את דבריו לאברהם.

יש רגעים או מהלכים בחיים שבהם אדם צריך פשוט להגיד "הנני". על אף הסכנות, על אף החששות, על אף הדרך הארוכה מחברון לשכם, על אף המורכבות – "הנני". אם אני מבין שאני בתוך מהלך שהוא גדול ממני, שאני חלק ממהלך אלוקי, אזי אני רוצה להיות חלק ממנו ואז אני קודם כול צריך להתבטל ולעשות מה שצריך.  

את אחיי אנוכי מבקש

יוסף יכול היה לשאול את האיש בדותן: האם ראית קבוצת רועים? הרי לא באמת משנה לאותו אדם שמסייע לו האם הם אחיו או לא, זה לא מידע שרלוונטי לשאלה שנשאל. אבל יוסף, שהולך במצוות אביו לחפש את אחיו, מדייק בהכרזתו מה הוא מבקש – את אחיו. הוא רוצה אותם בחזרה כאחים ולא כשונאים.

יוסף תועה בשדה ומחפש את מקום אחיו במקום שבו הם לא נמצאים. הוא אמנם לא מוצא אותם באותה שעה ונאלץ ללכת לחפש במקום אחר, אבל במהות הוא לא מתבלבל, בקשתו עדיין עומדת כפי שהיא: "את אחיי אנוכי מבקש" זאת המשימה הלאומית ואותה אני אבצע, ואני מבין שזאת פתיחה למהלך אלוקי גדול יותר על האומה הישראלית כולה.

שנזכה לצעוק פעם אחת בחיינו, "הנני".

——————————————————-

[1] עֶגְלָה עֲרוּפָה – היא פרשיה ומצווה מן התורה. במצב שבו מוצאים חלל מת בקרבתה של עיר ולא ברור מי הרג אותו, על זקני העיר לערוך טקס של כפרה ווידוא שבו לוקחים עגלה לנחל איתן ועורפים את ראשה, במעמד זקני העיר הקרובה ביותר למקום הימצאו של ההרוג. במעמד זה סומכים הזקנים של אותה העיר את ידיהם על העגלה בפני הכהנים, תוך הצהרה על חפותם.

תמונה של אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".

דילוג לתוכן