הורים הם דמויות מאד משמעותיות עבור הילדים שלהם. היחסים איתם מעצבים את עולמם של הילדים ובונים את האישיות שלהם. אבל מסתבר שלא פחות מכך, ההורים חשובים גם עבור כינון היחסים שבין הילדים עצמם.
למדתי זאת מאחד מתלמידיי, גבר בגילאי ה-60, שסיפר לי יום אחד על פטירת אמו, בגיל 88. "זה לא יהיה אותו דבר בלעדיה", הוא שיתף בצער. אני חשבתי שהוא מתכוון לחסרון שהוא יחוש באופן אישי ביחס לאימו, אבל הוא דיבר על המשפחה כולה. "כל עוד היתה לי אמא (אבא נפטר לפני שנים רבות), היה לנו – האחים – סיבה להיפגש", הוא אמר. "אמא היתה מרכז הבית; כולם התקבצו סביבה. אבל כעת, בלעדיה, אני לא יודע מה יחבר עוד בינינו".
מי שאחראי במידה רבה לקשר שבין האחים הם ההורים. אצלם הקשר מתנקז. דרך ההשתייכות אליהם הילדים מתקשרים זה לזה. ההורים הם אלו שמזכירים לילדים שעם כל השוני ביניהם, יש חוט אחד ששוזר אותם למשפחה אחת. אך מה קורה כאשר ההורים נפטרים מן העולם והילדים נותרים לבדם, בלעדיהם? האם ימשיכו לשמור על קשר של אחווה או יתרחקו האחד מן השני? הם תשרה ביניהם אהבה או תתפתח שנאה?
עם האתגר הזה אנו נפרדים מספר בראשית. אם לאורך הספר התמקדנו בסיפורי אבות האומה הישראלית, הפסוקים האחרונים של פרשת 'ויחי', החותמים את הספר כולו, לוקחים אותנו אל עולמם של הילדים שנותרו אחריהם, ובמידה רבה משאירים אותנו עם סימן שאלה גדול לגבי המשך הדרך.
*
שבע עשרה שנים חי יעקב במצרים. היו אלה שנים של רגיעה עבורו, אחרי שנים רבות של סבל בחרן ובארץ כנען. במצרים, קיבל יעקב בחזרה את יוסף, שתמך כלכלית בכל המשפחה. כל בניו התגוררו לידו. מה היו היחסים בתוך המשפחה לאורך השנים הללו, את זאת אין אנו יודעים. איננו בכלל יודעים אם יוסף סיפר לאביו על זריקתו לבור על ידי האחים ועל מכירתו למצרים. אל הקורות במשפחה אנו מתוודעים רק לקראת תום אותן שבע עשרה שנים, בימים האחרונים של יעקב.
יעקב מזמן את בניו אל מיטתו ומברך כל אחד מהם. לאחר מכן הוא מצווה אותם לקבור אותו בקבר הוריו, במערת המכפלה, ונפטר מן העולם. במעמד הזה, כל הילדים עמדו בשווה; יוסף לצד אחיו. המקרא מדגיש את השוויון ביניהם:
אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם… ויצו אותם ויאמר אלהם אני נאסף אל עמי קברו אותי אל אבותי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי… ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגווע ויאסף אל עמיו.
גם את מימוש צוואתו של יעקב להיקבר במערת המכפלה עושים האחים בשווה. יוסף אמנם הוא זה שמוביל בתחילה את מסע הלוויה יחד עם "כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים" אל גורן האטד, אבל נראה שזה היה משום הטקסיות המלכותית שבמסע הזה. לאחר שהטקס תם, נערך מסע לוויה קטן ואינטימי, הפעם רק על ידי בני יעקב:
ויעשו בניו לו כן כאשר צום. וישאו אתו בניו ארצה כנען ויקברו אתו במערת שדה המכפלה. וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים אתו לקבור את אביו אחרי קברו את אביו.
בהתאם לצוואת יעקב כן נעשה. כל הבנים נשאו את מיטתו של יעקב אל מערת המכפלה וקברו אותו שם יחד, בשווה. יוסף עם כל האחים.
*
התמונה משתנה עם החזרה למצרים. האחדות שנרשמה עד כה בין בני יעקב הופכת מהר לחשש ולאיבה:
ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר. כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלוהי אביך ויבך יוסף בדברם אליו.
שבע עשרה שנה חלפו מאז שיוסף התגלה אל האחים בבכי ואמר להם שהוא אינו נוטר להם טינה על מה שעשו לו, כי אלוהים הוא זה שסובב את הכל. שבע עשרה שנה הוא לא פגע בהם או הרע להם. מה גורם אפוא לאחים לחשוש כעת שיוסף יתנקם בהם על מה שעשו לו לפני קרוב לארבעים שנה?
התשובה כתובה במפורש: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם". מה ראו האחים? רש"י, על פי המדרש בבראשית רבה, מתאר כיצד לאחר מות יעקב, יוסף הפסיק לסעוד עם אחיו, והם ראו בכך סימן של התרחקות. אבל דומה שהמלבי"ם מספק את הפירוש הפשוט לכך. האזינו לדבריו:
בעוד אביהם חי היה האחוה ביניהם מצד האב החי, שכולם משתתפים בו, כמו שנאמר הלוא אב אחד לכולנו. ובעוד שלא נקבר ונספד כהלכה היתה האחווה מצד שכלם, משתתפים באבל ובכי על אב אחד, כי גם זה יעורר האחוה. ועתה הכירו וידעו שמת אביהם, שאין דבר שיאגד האחוה ביניהם, כי האחוה מצד עצמה תעורר איבה כשיזכור מה שעשו לו.
הנה כי כן, מי שחולל את האחווה בין יוסף ואחיו היה יעקב. הוא שקישר ביניהם, מראשית ימיהם ועד עתה. בימי חייו, הקשר עמו והדאגה לו איחדו ביניהם, וגם בעת פטירתו, הצער והבכי עליו קשרו את האחים זה לזה. אך מעת שתמו ימי האבל על יעקב, החבילה איימה להתפרק והאחווה היתה עלולה להביא לשנאה. דווקא אז, כשיעקב כבר אינו נמצא ברקע, עשוי היה יוסף להיזכר במה שאחיו עשו לו ולדרוש נקמה.
*
פחד זה של האחים משיב אותנו הרחק לאחור, אל הימים בהם הם עמדו לפני יוסף כשהוא התגלה אליהם. גם שם האחים נבהלו מפני יוסף ופחדו ממנו "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו". גם שם יוסף בכה "ויבך עליהם", וגם שם "אחרי כן דיברו אחיו אתו". מה האחים אמרו אז ליוסף? אני מניח שמעין הדברים שאמרו לו כאן, שימחול להם על מה שעשו לו.
אבל מסתבר שלא דברי יוסף אליהם אז וגם לא שבע עשרה שנה שחלפו הועילו כדי לפוגג את הפחד. הסתלקותו של יעקב, הגורם המלכד בין יוסף ואחיו, איימה להציף את רגשות הנקמה והאיבה מחדש. משום כך נוקטים האחים בצעד דרסטי:
וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים. ויאמר אלהם יוסף אל תיראו כי התחת אלוהים אני. ואתם חשבתם עלי רעה אלוהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב. ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם.
הפחד מוביל את האחים לעשות את מה שלא עשו עד כה – להיכנע בפני יוסף ולהיות לו לעבדים. בכך הם כמו מודים באמיתות החלומות שחלם בצעירותו, בהם חזה כיצד אחיו משתחווים לו, וחוזרים בהם מן הטעות שעשו כשלא הכירו בהם. אך יוסף מסרב לקבל זאת ובאופן מעניין למדי גם הוא חוזר בו. אם בתחילת דרכו, כשפתר את חלומות פרעה ושריו, הוא אמר שלאלוהים הפתרונות והוא יודע אותם, כאן הוא מתנער מהיכולת שלו לעמוד במקומו של אלוהים. לכן אין הוא יכול לנקום באחיו, שהרי הכל נעשה בסופו של דבר לטובה.
יוסף מנחם את אחיו ומדבר על ליבם, אבל באופן מפתיע המקרא לא מספר האם הוא הצליח להניח את דעתם ולסלק את פחדם. ואנו נותרים בתמיהה: האם אמנם האחים נרגעו? האם חזרה האחווה לשרות בבית יעקב?
לאורכו של ספר בראשית לא מצאנו שאחים גרו יחד, בלי הוריהם. כשקין והבל היו לבד בשדה, קין רצח את אחיו. אברהם עזב את נחור אחיו לפני פטירת אביו תרח ולא פגש אותו שוב. ישמעאל הופרד מיצחק והם נפגשו רק בעת קבורת אברהם. גם יעקב ועשיו נפרדו ולא מצאנו כל קשר ביניהם לאחר פטירת יצחק אלא בעת קבורתו. כך היה הדבר בתקופה שבה רק בן אחד נבחר להמשיך את שושלת אברהם והשני נדחה. אם היה קשר בין אחים, הוא התקיים אך ורק בעוד אביהם היה בין החיים.
הכל משתנה כשאנו מגיעים אל יעקב. במשפחתו אין אח אחד שנבחר להמשיך את השושלת אלא כל האחים בונים יחד את האומה הישראלית. אך כדי לעשות זאת הם יצטרכו להמשיך לחיות יחד, כאחים, דורות רבים לאחר פטירת האב המייסד. האם הדבר אפשרי? האם אפשר לקיים אחווה, גם כשאין גורם מלכד שמשגיח מגבוה?
זהו האתגר שספר בראשית מותיר בפנינו פתוח. איננו יודעים מה עלה בגורל יחסי יוסף ואחיו, האם אמנם התקיימה אחווה ביניהם. ואולי בכך הספר מוסר בידינו את המשימה. את השאלה שנותרה פתוחה בסוף הספר, עלינו, צאצאי השבטים, בני בניהם של יוסף ושאר האחים, לפתור. האם נדע לקיים אחווה בינינו? האם עצם הידיעה ש"אב אחד לכולנו" תביא אותנו לשמור על הלכידות בינינו, גם כשכל משפחה או שבט יצרו לעצמם סגנון חיים אחר?
לכך לדעתי תוקדש תורת משה בהמשך. למן הנסיך שיצא מארמון פרעה כדי לראות בשלום אחיו; עבור באחיו הגדול, ששמח במינויו של האח הקטן להוביל את ישראל; ועד הציוויים "לא תשנא את אחיך בלבבך" מספר ויקרא ו"לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם" מספר דברים – התורה תפתח, תדגיש ותעודד את קיומו של רגש האחווה בעם ישראל, שאמור לצמוח מלמטה, מיחסים בין אנשים, ואינו זקוק לגורם כופה מגבוה.
וכהורה (לילדים קטנים אמנם) אני יכול להעיד שאין נחת גדולה מכך להורים. כשילדים משתפים פעולה ביניהם, שומרים על האחווה ודואגים אחד לשני, גם כשאנחנו ההורים לא שם, זה סימן עבורנו שהצלחנו, שבאמת הקמנו משפחה. וכמונו, אני מאמין שגם יעקב אבינו עוד צופה וממתין לנו, צאצאיו הרחוקים, שנקיים את צוואתו להתקיים באחווה, למרות וגם בזכות, השוני שבינינו. כהורה, אין הצלחה ושמחה גדולות מכך.
נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.
