ותשמע הארץ אמרי פי

פותחת פרשת האזינו והשירה בעדים שמעמיד הקב"ה על ישראל:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: (דברים ל"ב, א')

תפקידם של עדים אלו הוא כפול- מצד אחד הם העדים לדברי הברית והשירה, אך מצד שני הם משמשים גם כמוציאים לפועל של הברית ובמידה וישמרו בני ישראל את הברית יזכו לגשמי השמים ולברכת האדמה, אך אם לא יעמדו העם בברית – דרך השמים והארץ יבוא עונשם.

בעל הכלי יקר מעלה רעיון יפה ביחס להבדל שבין הניסוח כאשר מדובר בשמים לעומת הניסוח המדבר באדמה:

ומה שאמר: האזינו השמים- לשון ציווי, ותשמע הארץ- אינו לשון ציווי, אלא משמע שתשמע מעצמה?!

הקושי בפסוק שמעלה הרב הוא שלגבי השמים נאמר ציווי- האזינו! ולכן היה נראה שגם לגבי הארץ יש צורך בציווי, אך במקום זאת נאמר ותשמע, שהארץ תשמע גם ללא הציווי, היא תשמע מעצמה, אם כן מדוע שינתה התורה?

נראה שכך פירושו: כי מאחר שלכך העיד בהם שמים וארץ, שאם לא ישמעו ישראל – אזי השמים לא יתנו מטר והאדמה לא תיתן יבולה, על כן אמר דרך ציווי לשמים לומר: שאני מצוה לכם שאם לא ישמרו ישראל התורה אז לא תתנו להם מטר! אבל, על הארץ אין אני צריך לצוות – כי אם לא יתנו השמים מטר איך תיתן האדמה יבולה בלא מטר? על כן אמר: ותשמע הארץ אמרי פי- שוודאי תשמע מעצמה בלא גזירה שלא תיתן יבולה כי זה נמשך מזה.

הרב עונה שיש סיבה ומסובב, משמע הגורם לתנובת השדה הוא מטר השמים ולכן מספיק לצוות את השמים לתת או לעצור גשם, ובכך יוצא שגם הארץ תפעל – אם לטובה ואם לרעה. הרב  גם מדגיש שאם לא ישמעו ישראל, מכיוון שפעולת השמים והארץ באה כתוצאה מפעולת ישראל.

שתי נקודות עולות מדברי הרב כאן ומתחברים לדברים נוספים שהוא כותב בפירושו:

הראשונה היא שלאדם יש אחריות! פעולת השמים והארץ אינה סתמית אלא היא נגזרת מפעולת האדם, ולכן התשובה והאחריות בשאלה כיצד יראו חייו – תלויה בו.  

נקודה שנייה שעולה מהדברים היא ביחס לדרך שבה מתרחשת פעולת הקב"ה והאדם בעולם – אם לא יתנו השמים מטר איך תיתן האדמה יבולה בלא מטר? יש שחושבים שלכל דבר ישנה סיבה מיסטית, או שהשפעת הטוב של הקב"ה נעשית רק בדרך של ניסים או פעולות על טבעיות, אך הדבר אינו כך. ישנו סדר מסוים בעולם ובטבע שהקב"ה קבע ושלא מחייב התערבות ישירה של הקב"ה – כאשר השמים עוצרים גם האדמה עוצרת…

בדומה לכך מורי ורבי, ד"ר יאיר שיפמן, הסביר את המהלך המיוחד שיש במצוות הצדקה: כאשר אדם נותן צדקה הוא מלמד את עצמו שהכסף אינו העיקר בחיים ולכן יחסו אל המשקל שיש לתת לאמצעים חומריים משתנה ואז הוא גם מסוגל ויכול להסתפק במועט. התחושה הנובעת מכך היא הפוכה אל הפעולה – האדם נותן אך מרגיש שיש לו הרבה יותר.

לכך אולי כיוונו חכמים באומרם: עשר בשביל שתתעשר, העושר המגיע אינו בא בצורה מיסטית או שפתאום האדם יגלה מטמון גדול, אלא עצם היכולת להסתפק במועט יותר, יכולת הנלמדת מעצם מתן הצדקה או המעשר, יוצרת אצל האדם תחושה שיש לו הרבה יותר מאשר לפני כן.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן