וילונו העם

תחילת הפרשה עוסקת בהצלה גדולה של בני ישראל על הים. בני ישראל עומדים וצופים בטביעת המצרים, אירוע שמסיים וסיומה את מערכת הניסים והמכות שהביא הקב"ה על מצרים. אולם, המשכה של הפרשה מוזר ואפילו הפוך ומרובות בו התלונות של בני ישראל כלפי הקב"ה ומשה:

וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: (שמות, ט"ו, כ"ג)

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיִּלּוֹנוּ כּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: (שמות ט"ז)

וַיִּסְעוּ כּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהֹוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהֹוָה: (שמות י"ז)

שלושת האירועים שהתורה מספרת עליהם לאחר נס ים סוף הם אירועים בהם באים בני ישראל בטענות כלפי הקב"ה ומשה: מי מרה, פרשת המן ומסה ומריבה. וכמובן שעולה השאלה מה קורה כאן? איך משירה כל כך גדולה מגיעים כל כך מהר לתלונות ולמצב בו התורה בסוף אומרת:  ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין ?!

מחוברים למציאות

בני ישראל הבאים מצרימה

שלח נא ביד תשלח

והנה פרח מטה אהרן

נראה שהתשובה על כך נעוצה בבני ישראל עצמם- באופי האנושי של בני האדם, אופי שיתבטא בהרבה מהאירועים בו דור יוצאי מצריים לוקחים בהם חלק:

האדם שיצא ממצרים חי את כל חייו עד עתה במציאות של שיעבוד, של עבדות וחוסר חירות. מצב זה הוא שלילי, אבל עם כל השליליות שבו הוא סיפק לאדם משהו אחר: יציבות. המציאות של אדם זה הייתה ברורה, ידועה ולא משתנה. הוא הכיר את המקום בו הוא חי: מבחינה פיזית זה המקום בו נולד אביו ובו הוא נולד, כל חייו הוא חי במקום הפיזי הזה (אנשים לא עברו דירה אז, הם נולדו ומתו באותו מקום כאשר אותם משפחות חיות לידם). מבחינה חברתית ודתית הוא מכיר את המבנה החברתי בו הוא חי, את התרבות שבתוכה הוא נמצא והוא מכיר גם את עולם האמונות והערכים שבתוכם הוא נמצא.

עם היציאה ממצרים הכול משתנה לאדם הזה: הוא יוצא למדבר – לא רק במובן הפיזי שכעת הוא במדבר ממש, אלא גם במובן הרעיוני- הוא יוצא למציאות הפוכה למה שהכיר עד עתה, אין משעבדים ומשועבדים, כל המבנה החברתי שהכיר עד היום נעלם עם טביעת המצרים בים, ומחיים במקום שהיה מרכז העולם התרבותי של התקופה הוא יוצא לשום מקום- למדבר. הוא מונהג על ידי אדם שהוא לא מכיר שהרי משה היה חי את רוב חייו בניתוק מבני ישראל- בתחילה בבית פרעה ואחר כך בבית יתרו. הוא מונהג על ידי אל שהוא לא רואה- ממציאות בה קיימים פסלים ואלילים הוא צריך ללכת אחרי אל שאין לו דמות פיזית.

במצב הזה הספיקות הן דבר מתבקש, ויותר מכך – האופי האנושי רוצה את המוכר לו: הוא רוצה את המקום שהכיר- ולכן בני ישראל רוצים לחזור מצרימה, הוא מתגעגע לבית שעזב- ולכן פתאום מצרים מצטיירת כסיר הבשר, והוא רוצה את המבנה הדתי שהכיר- ולכן הוא עתיד לעשות את עגל הזהב.

אנו יכולים ללמוד מכך כי חינוך אינו יכול להיות מוחלף באירוע חד פעמי, ולא משנה כמה גדול הוא וכמה ניסי הוא. כוחו של ההרגל חזק, ועל מנת לסגל תפיסה או הרגל חדש יש צורך בזמן ותרגול. בני ישראל עתידים להסתובב במדבר ארבעים שנה, ורק בניהם שלא ידעו גלות עתידים להיכנס לארץ. בתקופה זו יגדל דור לא 'גלותי', דור שיוכל להיכנס ולהילחם על ארצו ולא יפחד בראותם מלחמה כאבותיהם.

גם בממד האישי יש בכך ללמד אותנו לגבי תהליכים אישיים- את מה שראוי לשנות בנו קשה לנו לשנות, קשה להשתחרר מהרגלים לא טובים למרות שאנחנו יודעים שצריך, וגם אחרי שננסה- לא פעם נרצה לחזור למה שהיה. אבל רק מי שיצליח להתגבר על רצון זה יוכל באמת לתקן את עצמו ולהגיע למנוחה ונחלה.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.