נשיאת ראש
ספר ופרשת במדבר פותחים במפקד בני ישראל, וכך אומרת התורה:
שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כׇּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: (במדבר א, ב)
הפרשנים ובעלי המדרש עוסקים בשאלה: מהי נשיאת ראש? ועיקר העיסוק בכך הוא בפרשת כי תשא בספר שמות, על הפסוק: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהֹוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם, ושם מובאות כמה דעות בנושא:
רש"י והתרגום מסבירים במובן של קבלה- קבלת מספר הפקודים[1]:
לשון קבלה, כתרגומו. כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מיניינם.
ראב"ע מבין זאת מלשון הרמה ומתייחס לדרך הספירה:
כי תשא- כנוי על המספר. ומנהג אנשי הספירות לכתוב השמות טור אחר טור, וישא בראש כלל המספר.
הבנה נוספת הקשורה בצורת הספירה מביא ר' אברהם בן הרמב"ם ונראה שדבריו הם הקולעים לפשט התורה:
כי תשא את ראש – נשיאת ראש השאלה בעברית ל(ענין) הזכרון (כמו:) וישא את ראש שר המשקים והושאלה גם כן למניין (כמו:) שא את ראש וג׳. וסיבת השאלה זו למניין כפי הבנתי כי בשעת מנין האנשים ימנו במעמדם והעיקר בהבחנת בני אדם אלה מן אלה החילוק בין צורות פניהם ובשעת המניין יסתכל המונה בפניהם שיובדלו בהן אלה מן אלה וזה לא יתכן אם ראשיהם כפופים למטה ופניהם נכבשות בקרקע אלא כשינשאו ראשיהם והמונה יביט בפניהם ומפני זה אמר כי תשא.
וכך גם מסביר ר"י אבן כספי:
כי תשא את ראש בני ישראל – טעם תשא, כי הנפקד ירים ראשו כדי שיהיה גבוה מכל העם וירגישהו הפוקד.
נשיאת ראש – הרמת ראש
בעל הכלי יקר מסביר גם הוא את נשיאת הראש מלשון הרמה ורוממות, אולם בדבריו הוא מתייחס למה המפקד מלמד ולא לדרך בה הוא נעשה (כדברי ראב"ע ור"א בן הרמב"ם):
…מ״מ הזכירו בלשון שאו, כי תשא, נשא, כי מצד המספר ינטלם וינשאם ביתר שאת על כל העמים אשר אין להם מספר פרטי…
מסביר הרב כי עצם המפקד מעיד על רוממות בני ישראל וייחודם בעיני הקב"ה מעל פני כל העמים. כאשר אדם מחזיק בדברים בעלי ערך הוא דואג לספור אותם, ועצם הספירה מעידה על חשיבותם וממשיך הרב ומסביר:
כמו הקש הזה שאין דרך בעל הגורן ליתן לו מנין, כך אין לאומות השגחה פרטית כ״א כללית לקיום המין כשאר בהמות וחיתו ארץ אבל כל איש מישראל מושגח בפרטות ואפילו אחד מהם חשוב כאומה שלימה כמ״ש (שם י״ט:כ״א) ונפל ממנו רב: ואפילו אחד מהם שיפול דומה כי רב הוא ע״כ נתן להם הקב״ה מספר…
אם נמשיל את העניין לאותם דברי ערך שאדם מחזיק- לכל אחד מהם יש התייחסות בפני עצמו, והאדם יודע לתת שם וכמות לכל אחד מהם. כך להבדיל בעיני הקב"ה עם ישראל- מתוך הערך שיש לכל אחד מישראל הקב"ה סופר ומשגיח על כל אחד ואחד בישראל:
ע״כ נתן להם הקב״ה מספר כמו לכוכבים שנאמר בהם (ישעיהו מ׳:כ״ו) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא. כך נאמר כאן במספר שמות וגו׳ להורות שמצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד (דניאל י״ב:ג׳) וכל אחד יש לו השגחה פרטית.
אם כן, משמעות נשיאת הראש בפרט ומשמעות המפקד כולו ככלל היא להעיד על ייחודם של בני ישראל בפני הקב"ה: שעם ישראל הוא העם בו הקב"ה בחר ורצה. מסקנה זו של הרב מעלה את השאלה: מדוע הולך בעל הכלי יקר דווקא בדרך זו כאשר מבחינת הפשט ניתן להסביר כדברי ראב"ע, ר"א בן הרמב"ם ואבן כספי? ובמיוחד כשהרב עצמו מעיד שעיקר פירושו הוא לכוון לפשט הפסוקים?
מטרת המפקד
על מנת לענות על כך צריך לשאול מה בעצם היה קשה לרב בפסוק ומה הקושי שעליו הרב בא לענות? ונראה לע"ד שאם נתעמק בפירושו של הרב נראה שהקושי שלו הוא: מדוע מספרת לנו התורה על המפקד? וצריך לחדד: השאלה אינה- מדוע נפקדים בני ישראל [2] אלא מדוע התורה מספרת בכל כך פירוט על המפקד?
התורה במהותה היא לא ספר היסטורי אלא ספר פדגוגי, משמעות הדברים היא שאינה באה לתאר מבחינה היסטורית את מה שהיה, אלא מטרתה לתת מצוות, הכוונה וערכים שימשיכו להיות תקפים לא רק בתקופה בה ניתנו אלא גם לעתיד לבוא.
משום כך הקושי עם סיפור המפקד: מבחינה טכנית המפקד היא קשור בדור יוצאי מצרים ונראה שאין לו השלכה על חיי העם לעתיד, מה גם שמיד לאחר ביצוע המפקד- הוא כבר לא היה רלוונטי: סיבה ראשונה לכך היא טכנית- מספר בני ישראל ימשיך להשתנות ולכן מבחינה מספרית המפקד היה נכון רק לאותו יום בו הוא נעשה.
סיבה שניה וחשובה מכך היא שהמפקד היה הכנה לכניסה לארץ, אולם בעתיד הלא רחוק בני ישראל עתידים לחטוא ולהיענש בארבעים שנות נדודים ולכן בדיעבד הוא לא היה רלוונטי גם לאותם אנשים שנפקדו בו. אם נוסיף על כך שהכניסה לארץ הייתה אירוע חד פעמי ולא אירוע שעתיד להתקיים שוב[3], תחזור ותעלה השאלה: אז מדוע להקדיש כל כך הרבה פסוקים לעניין המפקד?[4]
הרב עצמו מרמז על קושי זה בסיום דבריו בהם הוא מביא את קושיית הגמרא במסכת יומא:
אמר רבי שמואל בר נחמני ר׳ יונתן רמי כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר… (יומא כב:)
הפסוק אליו הגמרא מתייחסת הוא מהושע (א', ב'): וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר… הסתירה היא שהפסוק מדבר מצד אחד על מספר בני ישראל- משמע יש להם מספר, ומצד שני מתארת את המספר בכך שאי אפשר יהיה לספור אותו- משמע אין להם מספר! בעל הכלי יקר מביא תשובת רבי בשם אבא יוסי בן דוסתאי:
…כפי הפשט אין זה קושיא כי אצל הקב״ה ודאי יש להם מספר ככוכבים שמוציאן ומכניסן במספר, כך יש להם מספר- להורות שהקב״ה משגיח על כל אחד בפרטות, ומה שכתוב: אשר לא ימד ולא יספר, היינו אצל בני האדם שבוודאי לא יוכלו לספור אותם לגודל ריבויים.
איכות ולא כמות
תשובה זו מחזירה אותנו לקושי של הרב:
אם המפקד היה בשביל שהקב"ה יידע את מספר בני ישראל אז הרי הוא כבר יודע אותו, שהרי- וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לפי הרב מתייחס לקב"ה, ואם מטרת המפקד היא בשביל בני ישראל- אז אין טעם במפקד משום שבסופו של דבר מספרם לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר (הדבר נכון גם מבחינה מעשית- העם הוא גוף חי ותמיד יש בו תנודתיות: אנשים נולדים ומתים כל הזמן, ולכן גם המספר של העם נכון רק לזמן נתון בהווה והוא מיד משתנה כך שאי אפשר באמת לספור אותו), ולכן מגיע תשובתו של הרב: המפקד אינו בא ללמד על כמותם של בני ישראל אלא דווקא על איכותם!
ואפשר להוסיף מטרה נוספת בדברי הרב: בספר במדבר אנו נקרא על חטא המרגלים ועונשם של יוצאי מצרים שלא להגיע לארץ, ואותו הקהל בפראג היושב ושומע את דרשתו של הרב (הספר כלי יקר בנוי מדרשותיו של הרב שהוא קיבצם לספר), קהל שברור לו שהוא בגלות ונמצא תחת עול הגויים כעונש על חטאי אבותיו, יכול להזדהות במידה רבה עם סיפור זה: גם הם נשארים ב'מדבר פראג' כתוצאה מחטאי אבותיהם, גם הם מרגישים בגלות וגם הם עלולים לשאול את השאלה: מה איתנו? האם העונש מלמד על כך שהקב"ה מסוגל לנטוש את העם? האם הקשר עם ה' עד כדי כך לא יציב שאחרי החטא אנו ננטשים?
פירושו של הרב נותן בא לענות על שאלה זו: נקודת המוצא היא שהעם מיוחד בעיני הקב"ה- לכן הוא נספר, לכן הוא מושגח בפרטים ולמעשה העונש מבטא את התפיסה שהקב"ה שם לב למעשיו ובוחן אותם ולכן הגולה אינה מבטאת את נטישת הקב"ה את העם אלא להיפך (ואכן במקומות רבים הרב מציין שסיבת ההישארות בגולה היא חטאים של העם בהווה ולא חטאי העבר[5]). דברים אלו מעבירים את האחריות אל בני ישראל: אם חטאם גורם לעונש בוודאי שמעשיהם יכולים גם להביא לשכר.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
———————————————————
[1] רש"י מסביר שמשמעות הנשיאה היא הקבלה של האדם לידיו (את דבריו מסבירים הרא"ם והגור אריה שם), ומובן זה מוסב הן על מטרת המפקד- כשתחפוץ לקבל סכום מניינם, משה רוצה לקבל את המידע לגבי כמות בני ישראל, ובנוסף מובן זה מתייחס גם לצורת קבלת המידע- אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים… עצם המפקד נעשה על ידי קבלת מחצית השקל. את דברי רש"י מביא בעל הכלי יקר בתחילת דבריו: שאו את ראש וגו׳ – אעפ״י שרש״י פירש שהוא לשון קבלת חשבון…
לעניין ההבנה של משמעות המילה נשא במובן של קבלה, אפשר להסביר שכאשר מטעינים על הסבל או על הבהמה משא, הנושא (הסבל או הבהמה) מקבל לידיו את המשא שאם לא כן הוא היה פורק אותו מעליו. וכך מסביר הגור אריה על רש"י: תשא לשון קבלה כתרגומו- מלשון ״לא תשא שמע שוא״ (לעיל כג, א). ונראה לי כי מה שתרגם אונקלוס ׳ארי תקבל׳, רוצה לומר כי הנושא הדבר מקבל אותו אליו, ולפיכך כתיב כאשר רוצה לקבל המנין – ״כי תשא ראש בני ישראל״. וכן ״לא תשא שמע שוא״, רוצה לומר אל תשא אותו, רק יניח אותו, ויהיה נעזב:
את הפסוק: לא תשא שמע שווא מסביר רש"י גם כן במובן זה שלא לקבל דברי שקר: לא תשא שמע שוא – כתרגומו: לא תקביל שמע דשקר, אזהרה למקבלי לשון הרע, ולדיין שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חבירו.
[2] מטרת המפקד עצמו נראית ברורה וקשורה בעתיד הלא רחוק של בני ישראל: בקרוב מאוד הם יקומו וייסעו ממדבר סיני אל ארץ ישראל ולכן יש צורך לדעת את כמותם וגודל השבטים בכדי להכין את חלוקת הארץ- והראייה על כך שלקראת סוף הספר עם הקירבה לארץ נפקדים בני ישראל בשנית.
[3] המפקד השפיע על קביעת הנחלות- קביעה שלא עתידה להשתנות והיא זו שמשמעותית לחיי העם הרבה יותר מהמפקד.
[4] בכך הדברים דומים למה שפרש הרב בפרשת נח לגבי מידות התיבה, שלכאורה לא היה טעם לכתבם משום שאין עניין לבנות תיבה שוב… ולכן פרש שם הרב כיצד ניתן ללמוד מהתיבה לגבי סולם הערכים הערכי שעל אדם לאמץ לעצמו, וכדאי לקרא את דבריו לפרק ו פסוק ט"ז בספר בראשית.
[5] וכך הם דברי הרב בפרשת בחוקותי על הפסוק וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף: ורמז עוד בעלה נדף, לרוב שיחת חולין הנאמרים בלא אמת בכל רחובות קריה כדרך שנאמר (תהלים א׳:ג׳) ועלהו לא יבול ודרשו רז״ל (סוכה כא:) אלו שיחת חולין של תלמידי חכמים כו׳, כך כל איש מישראל נהדף ונרדף מן קול עלה דהיינו שיחת חולין של לשון הרע המשמיעים בחוץ קולם קול ענות, הקול קול עקב מלב על שכבי וערי (סנהדרין כט:) כי בעלי הלשון השמיעו את כל ישראל אין נקי כי כל אחד שמח לאיד חבירו ותהיה בפיו כדבש למתוק אם ימצא מקום לדבר בגנות חבירו, וכמה נעלבים עובר עליהם כוס זה ואין אומר השב. ובדורינו מדה זו לבדה תספיק אריכת גלותינו.