והקרבתם מנחה חדשה

(ט)  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. (יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהֹוָה לִרְצֹנְכֶם מִמׇחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. (יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהֹוָה. (יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהֹוָה רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין. (יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קׇרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. (טו)  וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמׇחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. (טז) עַד מִמׇחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה. (יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהֹוָה. (יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיהֹוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה. (יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים. (כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהֹוָה לַכֹּהֵן. (כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כׇל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכׇל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם. (ויקרא, כ"ג, ט'-כ"א)

לפשט המקראות:

הנפת העומר

בפסוקים התורה מצווה על הנפת העומר:  עומר ראשית הקציר הוא העומר הראשון שנקצר מהשעורים במוצאי יום טוב הראשון של חג הפסח. עומר זה מובא לאחר מכן אל המקדש, וכך היה נעשה:

תנן כיצד היו עושין? שלוחי בית דין יוצאין מבעוד יום ועושין אותן כרוכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור. כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסת לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול… כיון שחשכה יו״ט של ט״ז בניסן, אמר להן הממונה: לקצור בא השמש? אמרו לו הין שלשה פעמים. מגל זו? אמרו הין! קופה זו? אמר הין! אקצור? והן אומרין לו קצור! –  ג׳ פעמים על כל דבר ודבר…  קצרוהו ונתנוהו בקופות הביאוהו לעזרה, שנאמר: והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן.  היו מהבהבין אותו באור, כדי לקיים בו מצות קלי שנאמר אביב קלוי באש. נתנוהו באבוב והאבוב היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכול,. שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו. נתנוהו לריחיים של גרושות שנאמר גרש כרמל. והוציאו ממנו עשרון שמנופה בי״ג נפה. שנאמר את עמר… והשאר נפדה ונאכל לכל אדם בא לו לעשרון. (מדרש לקח טוב)

תפקידו של הקורבן היה להתיר את השימוש לאכול מהתבואה החדשה של השנה, שעד שלא הוקרב היה אסור לאכול ממנה (איסור חדש).

ספירת העומר

עוד מצווה התורה כאן שמיום הבאת העומר מתחילה גם ספירת העומר, ספירת שבע שבתות – שבע שבועות, עד חג שבועות שהוא יום הקרבת הביכורים. חכמים למדו, בניגוד לדעת הצדוקים, שהספירה מתחילה לאחר יום החג הראשון, ושזוהי השבת אליה מתכוון הכתוב, והצדוקים לעומת זאת טענו שהשבת היא שבת חול המועד. מכך יוצא שלחג השבועות אין תאריך קבוע, אלא הוא נקבע בסיום הספירה [אצל הצדוקים לחג יש תאריך קבוע – שמום שלוח השנה שלהם היה שמשי וקבוע, וכן יש לו יום קבוע בשבוע]. יוצא שלפי התורה שבועות יכול לצאת בה', ו' או ז' בחודש [בזמן שהיו מקדשים לפי הראיה ולפני קיבוע לוח השנה].

הקרבת לחם התנופה

ביום החמישים, חג השבועות, מקריבים שתי חלות ומניפים אותן [הן אינן מוקרבות על גבי המזבח], ונאכלות לכוהנים. חלות אלו נעשות מהתבואה החדשה של החיטה ולא מהשעורה, והן המנחה החדשה שעליה מצווה התורה ביכורים לה'. החלות מובאות סולת, מהחיטה המנופה הנקייה ביותר, והן מובאות חמץ – משמע באפייתן השתמשו בשאור,  והן שתי עשרונים במשותף – כל חלה היא עישרון [עשירית האיפה].

יחד עם שני הלחם מובאים קרבנות: עולה הכוללת שבעה כבשים, פר ושני איילים [יחד עם המנחות והנסכים שלהם], שעיר עיזים לחטאת, וכן שני כבשים לשלמים. את שני כבשים הללו יש להניף יחד עם הלחם, וההנפה היא כפולה: בחייהם מונפים כששתי החלות בצידם, ולאחר שחיטתם בצפון מונפים החזות ושוקי הימין שלהם יחד עם הלחם.

בלשון מקרא – פרשת ואתחנן

בין משא להתנשאות

וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה

תפילת ראש חודש נוסח עדות המזרח

והקרבתם מנחה חדשה:

חג השבועות, מלבד הפן החקלאי שבו, יש בו צד רוחני – זהו יום מתן תורה. אולם השם לב רואה שדבר זה לא נאמר בתורה בפירוש ולכך שם לב גם בעל הכלי יקר, ובעניין זה יעסוק השיעור תוך התמקדות בשאלה הבאה:

בין שאר המועדות התורה מצווה על שני ימי קודש – חג השבועות וראש השנה, שגם הם נקראים 'יום מקרא קודש', אך בניגוד לשאר המועדים, התורה לא מזכירה ולא מסבירה את מהות הימים האלו – לא את צד הדין ראש השנה ולא את מתן תורה בשבועות, ולכן נשאלת השאלה מדוע לא מוזכרת המהות הזו? והאם יש קשר בין המועדים?

ר' שלמה אפרים מלונשיץ', בעל הכלי יקר, מתייחס לשאלות אלו:

והקרבתם מנחה חדשה לה׳ : סימן ליום מתן תורה, כי התורה צריכה להיות חדשה אצל האדם בכל יום כאלו היום קבלה מהר סיני!

נשים לב שהפירוש כולו הוא על דרך הרמז, ו-המנחה החדשה היא רמז לתורה. הרב בהקדמתו לפירוש התורה מתייחס לכך שדרכו העיקרית היא הפשט, אך לעיתים הוא פונה גם לדרך הרמז: וכל דברי קרובים לפשוטו מאד ולפעמים יש בהם גם קצת רמז כי כן ראיתי בכל המפרשים.. ונמשיך בכלי יקר:

ומה שלא נזכר בתורה בפירוש כי יום זה [חג השבועות הוא] מתן תורה, וכן לא נזכר בתורה בפירוש כי ראש השנה הוא יום דין, וטעם שניהם אחד הוא, כמו שכתבתי בחיבורי 'עוללות אפרים': שעל מתן תורה לא רצה ה׳ להגביל יום ידוע לפי שצריך האדם שיהיה דומה לו בכל יום ויום מכל ימות השנה כאלו באותו יום קבלה מהר סיני.

יש קשר רעיוני בין הסתרת מתן תורה בשבועות ובין הסתרת הדין בראש השנה. בספרו עוללות אפרים (חלק שני, עמוד ל"ג, רמז רכ"א), מרחיב הרב בנושא זה:

'הקדמת ענין זה הוא מוטל על כל מי אשר חלק לו אלהים בבינה לחקור אחרי דברים שהעלימה אותם התורה: למה זה ועל מה זה שמצינו בפרטות העלם זה בשני זמנים אשר להם משפט הבכורה והראשית והם יום מתן תורה ויום תרועה זה כי ביום מתן תורה לא נזכר כי אם וביום הביכורים וגומר ואין שם רמז מזכירת נתינת התורה וכן בר"ה זה שהכל מסכימים כי הוא יום דין אך שלא מצינו בתורה רמז מזה…  

הטעם הנכון אצלי לפי שמצינו ד' ענינים מכוסים שלכולם טעם אחד: א יום דין זה. ב יום המיתה שהוא הזמן שהאדם נכנס ליום הדין הגדול. ג מתן תורה. ד זמן ביאת הגואל. והטעם שבכולם אחד הוא כדי שיהיה האדם מסופק בכל יום שמא הוא היום ונמשך ממנו תועלת גדול. כי יום מתן תורה מכוסה כדי שהמשכיל תהיה התורה בעיניו בכל יום כפרקמטיא חדשה … וכן יום דין זה נעלם מזה הטעם שלא ידעו הזמן הקצוב ויבואו לסגל עונות כל השנה ויחשבו לשוב בתשובה סמוך ליום הדין…'

הרב מביא ארבע עניינים שלא גילתה התורה לאדם משום שאים היו מתגלים בני האדם היו נמשכים להקל בהם כל הזמן, והיו 'נזכרים' בהם רק בהגיע מועדם. מתן תורה לא נתגלה בכדי לגרום לאדם לחוש שכל יום הוא מתן תורה: 

ואם כן כל יום הוא מתן תורה אצל ההוגים בה, ע״כ אין ראוי להגביל יום ידוע לנתינתה, וע״כ ארז״ל (ספרי ואתחנן ו׳:ו׳): שיהיו דברי תורה חדשים עליך! ולא כדבר הישן שלבו של אדם קץ בו, שהרי באמת אתה מוצא בה דבר חידוש בכל יום ויום, וע״כ אין יום נתינתה מבואר בתורה יותר ממה שנרמז בהבאת מנחה חדשה להורות – שהתורה מנחה חדשה בכל יום ויום.

רוצה הקב"ה שדברי התורה יהיו חדשים בכל יום. חז"ל בספרי אמרו כך בפרשת ואתחנן:

אשר אנכי מצוך היום – שלא יהו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כדיוטגמא חדשה שהכל רצים לקרותה.  

אדם כאשר הוא שומע דבר חדש הוא רץ בעניין לקראתו, כך צריכים דברי התורה להיות בכל יום ויום. במצב כזה אדם מוצא חידוש בדבר זה כל יום – בין אם מצא צד בדבר עצמו שלא ידע לפני כן, ובין אם נראים הדברים ששמע כבר לפני כחדשים.

נשים לב: אי האמירה היא הציווי – הציווי מתפרש מתוך הרמז! ואפשר לשאול: מדוע לא נאמר הדבר במפורש? ואולי בשביל האדם הלומד, אותו אדם שהרב פונה אליו, אם היה נכתב הציווי במפורש, לציווי היה 'פחות' משקל – קשה לצוות על התעוררות פנימית, אך לעומת זאת המהלך השכלי שמוביל ללמידה של דבר מתוך דבר, הוא שיוצר חידוש קבוע.

שיווק דיגיטלי לעסקים קטנים: המדריך להצלחה

מה ברא ה' ביום הרביעי?

הפילוסופיה של הציווי

חוכמת הלב וחוכמת הראש

הרב ממשיך ומתייחס לעניין שתי הלחם, שהם המנחה החדשה:

והיו בב׳ הלחם החמץ אשר היצה״ר נמשל בו, כי בלשון רז״ל (ברכות יז) הוא נקרא שאור שבעיסה, לפי שבמקום שהתורה מצויה שם אין היצה״ר יכול להזיק! כאומרם רז״ל (קידושין ל:): אמר הקב״ה בראתי היצה״ר בראתי לו תבלין דהיינו התורה..

את הקישור שבין יצר הרע ובין החמץ אנו מכירים מעניין פסח, שנמשל החמץ ליצר הרע. במסכת ברכות מביאה הגמרא תפילות שונות שנאמרו על ידי תנאים לאחר התפילה ואחת התפילות היא כך:

 וְרַבִּי אָלֶכְּסַנְדְרִי בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ, וּמִי מְעַכֵּב? — שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָּה וְשִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת.

ורש"י מסביר:  

מי מעכב – שאין אנו עושים רצונך.  שאור שבעיסה – יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו.

רבנו בחיי מסביר כיצד איסור החמץ בא לזכך את השכל ולחזק את האמונה:

גם איסור החמץ בפסח מן הטעם הזה הוא כדי לצרף נפש המשכלת ולקבוע בלב אמונת השם ית' בזכרון הנפלאות הנכללות ביציאת מצרים וכי נאסר לנו החמץ לזכרון שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגאלו, וכפשט הכתוב (שמות י"ב, ל"ט): ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו', ומן הידוע באיסור החמץ שיש בו רמז ליצה"ר והאדם חייב להגביר יצ"ט על יצה"ר וזאת כוונת התורה בתעניות ובתפלות ובצדקות… וכן אמרו בפירוש: גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה, כלומר יצה"ר. הרי שהמשילו יצה"ר לשאור, ואמרו במדרש כי הוא ידע יצרנו – אוי לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה.

ועל כן היה החמץ מרוחק מן המזבח והזהירה עליו תורה שלא להקריבו כל עיקר הוא שכתוב (ויקרא ב', י"א-י"ב): כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. לפי שהמזבח היה לריח ניחוח ומקום מיוחד לכפרה ולרצון והחמץ לא לרצון. ומה שהיה חמץ בקרבן תודה לא היה ראוי להקריבו קרבן כי אם להניף אותו תנופה, וע"ז אמרה תורה לא יראה ולא ימצא לא יראה במעשה ולא ימצא במחשבה…

היצר הוא החמץ, והתורה היא תבלין ליצר. הגמרא במסכת קידושין (ל:), מתייחסת לקשר שבין התורה ויצר הרע:

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשַׂמְתֶּם״ – סַם תָּם, נִמְשְׁלָה תּוֹרָה כְּסַם חַיִּים. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהִכָּה אֶת בְּנוֹ מַכָּה גְּדוֹלָה וְהִנִּיחַ לוֹ רְטִיָּה עַל מַכָּתוֹ, וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, כׇּל זְמַן שֶׁהָרְטִיָּה זוֹ עַל מַכָּתְךָ אֱכוֹל מַה שֶּׁהֲנָאָתֶךָ, וּשְׁתֵה מַה שֶּׁהֲנָאָתֶךָ, וּרְחוֹץ בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן וְאֵין אַתָּה מִתְיָירֵא. וְאִם אַתָּה מַעֲבִירָהּ הֲרֵי הִיא מַעֲלָה נוֹמֵי.

כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין. וְאִם אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה – אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת״, וְאִם אֵין אַתֶּם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה – אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכׇּל מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ״. וְאִם אַתָּה רוֹצֶה אַתָּה מוֹשֵׁל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה תִּמְשׇׁל בּוֹ״.

התורה משמשת למשטר את היצר הרע, ולכאורה היה צריך לשאול: מדוע נמשלה התורה לתבלין? הרי ההקבלה הייתה צריכה להיות לתרופה – שהתורה תרופה ליצר הרע!

ההבדל שבין התרופה והתבלין הוא שהתרופה מרפאת ובכך מעלימה את המחלה (היצה"ר), ואילו התבלין אינו בא להעלים משהו אלא להוסיף טעם. כך התורה אינה באה להעלים את היצר, אלא היא מראה לאדם כיצד למשטר אותו ובכך לתת לו טעם נכון.

גם לאחר יש צרכים חיוניים

שבת וינפש

כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם

שתשא ותרומם איש ישראל

היצר הוא לא רק שלילי, יש בו צדדים המקדמים את העולם, והכלי יקר ממשיך וכותב:

ואלמלא היצה״ר לא היה הקב״ה מוריד התורה מן העליונים אל התחתונים כי בטענה זו נצח משה רבינו את המלאכים כשאמרו לפני הקב״ה חמדה גנוזה יש לך כו׳ ואתה רוצה ליתנה לבשר ודם, והשיב להם משה כלום יש יצה״ר ביניכם כו׳ (שבת פח:-פט.) ור״ל: שהיה צורך ליתן התורה אל התחתונים כדי ליתן להם תבלין על היצה״ר הכרוך בהם, למלא חסרונם. לכך נאמר: חמץ תאפינה.

הטענה שבה ניצח משה מובאת בגמרא: הגמרא במסכת שבת (פח:-פט.) מתארת את עליית משה לשמיים להוריד את התורה, ואת השיח שלו עם מלאכי השרת אשר לא מבינים מדוע בני האדם מקבלים את התורה, לעומתם משה רבנו מוכיח שרק לבני האדם התורה מדברת וזה משום היצר הטבוע בהם:

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה לִּילוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ? אָמַר לָהֶן: לְקַבֵּל תּוֹרָה בָּא. אָמְרוּ לְפָנָיו: חֶמְדָּה גְּנוּזָה שֶׁגְּנוּזָה לָךְ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָשָׂר וָדָם? ״מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ״? ״ה׳ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם״!

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַחְזֵיר לָהֶן תְּשׁוּבָה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִתְיָירֵא אֲנִי שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בַּהֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם. אָמַר לוֹ: אֱחוֹז בְּכִסֵּא כְבוֹדִי וַחֲזוֹר לָהֶן תְּשׁוּבָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְאַחֵז פְּנֵי כִּסֵּא פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ״, וְאָמַר רַבִּי נַחוּם: מְלַמֵּד שֶׁפֵּירַשׂ שַׁדַּי מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ וַעֲנָנוֹ עָלָיו. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי מָה כְּתִיב בָּהּ? ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״. אָמַר לָהֶן: לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? לְפַרְעֹה הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? תּוֹרָה לָמָּה תְּהֵא לָכֶם! שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״. בֵּין הַגּוֹיִם אַתֶּם שְׁרוּיִין, שֶׁעוֹבְדִין עֲבוֹדָה זָרָה? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״ — כְּלוּם אַתֶּם עוֹשִׂים מְלָאכָה, שֶׁאַתֶּם צְרִיכִין שְׁבוּת? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא תִשָּׂא״ — מַשָּׂא וּמַתָּן יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״ — אָב וָאֵם יֵשׁ לָכֶם? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא תִּרְצָח״, ״לֹא תִּנְאָף״, ״לֹא תִּגְנֹב״. קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? יֵצֶר הָרָע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם?

מִיָּד הוֹדוּ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ וְגוֹ׳״, וְאִילּוּ ״תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם״ לָא כְּתִיב.

התורה ייעודה הוא לבני אדם, אולם אולי נשאל מדוע יש יצר הרע? למה לא לבטל את היצה"ר לגמרי? בפרשת ויקרא (ב', י"א) הכלי יקר מתייחס לאיסור הקרבת השאור (החמץ) והדבש על גבי המזח, ומתוך כך מסביר את החשיבות היצר ככלי לעבודת ה':

..כל אדם יש לו תאווה לכל חמדות העה״ז המכונים בדבש כי כמו שהדבש מתוק לחיך ורבויו מזיק כך כל חמדות העה״ז הם הכרחיים ורבויים מזיק, וזאת העצה היעוצה שישתמש האדם במוכרחות והמותר יחרים. והשאור הוא דוגמא אל היצר הרע כמ״ש ר׳ אלכסנדרי בתפלתו (ברכות יז.).. וב׳ אלו הכרחיים למציאות האדם: כ״א לא ישתמש בצרכיו ההכרחיים המכונים בדבש ימות ולא יחיה ולא יהיו אבריו חזקים אף בריאים להטריח במצות ה׳, ואלמלא היצר הרע לא היה האדם נושא אשה ולא בונה בית ונמצא העולם חרב.

וב׳ אלו קודמים בזמן אל עסק התורה והמצות, כי אם לא יאכל תחילה קמח אין תורה, אבל עסק התורה ראשית במחשבה ובמעלה לפי שהשאור והדבש שהזכרנו – אין בהם שלימות מצד עצמם לעלות לריח ניחוח לה׳, אך שהם ראשית והתחלה אל האדם שעל ידם הוא יכול לבא לידי שלימות הנפש…

מסיים הרב את דבריו בראש השנה שוב:

וזה הטעם גם כן העלם יום דין של ראש השנה, כדי שלא ילך אדם בשרירות לבו ויסגל עונות כל ימות השנה ויחשוב לתקן מעשיו בהיותו קרוב ליום ה׳ אשר בו ישב על כסא דין אלא ידמה בנפשו כאלו בכל יום ויום ה׳ יושב על כסאו למשפט ומתבקר פנקסו ועל ידי זה יהיה כל יום ויום בתשובה, וכן איכא למאן דאמר: אדם נידון בכל יום (ר״ה׳:ט״ז), שנאמר (איוב ז׳:י״ח): ותפקדנו לבקרים ולרגעים תבחננו. ובחיבורי הנזכר הארכתי בב׳ טעמים אלו כי נכונים למוצאי דעת.

כפי שראינו הרב מתייחס לקשר שבין ר"ה וחג שבועות ומוצא שסיבת העלמת תוכן החג היא בכדי לחוש שכל יום הוא ה'יום' – בכל יום קיבלנו תורה ובכל יום האדם נידון. ארבעה דעות הובאו בגמרא ביחס ליום הדין:

..הַכֹּל נִידּוֹנִים בָּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּין שֶׁלָּהֶם נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַכֹּל נִידּוֹנִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּין שֶׁלָּהֶם נֶחְתָּם כׇּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ: בַּפֶּסַח — עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת — עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בֶּחָג נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם. וְאָדָם נִידּוֹן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּין שֶׁלּוֹ נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אָדָם נִידּוֹן בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אָדָם נִידּוֹן בְּכׇל שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ״.

שתי דעות רואות בר"ה יום הדין [רבי מאיר ורבי יהודה] ולעומתם שתי דעות רואות בדין משהו יומיומי, כזה המתרחש בכל יום [בבוקר], או בכל שעה ורגע שהאדם בוחר לעשות מעשה כל שהוא. בדבריו הרב מחבר את שני הרעיונות יחד:

הסתר יום הדין בא לגרום להרהר בדין בכל רגע ופעולה שהאדם עושה, זה מצריך את האדם להיות אקטיבי בכל רגע, ובכל רגע לבחור בטוב. אם לא כן, הוא עלול להגיע למצב שאותו תאר הרב בספרו עוללות אפרים:  

 ..כן יום דין זה נעלם מזה הטעם: שלא ידעו הזמן הקצוב, ויבואו לסגל עונות כל השנה, ויחשבו לשוב בתשובה סמוך ליום הדין – ככל אשר אנחנו עושים תמיד אחר יום כפור ישוב כל איש לסורו בראותו עצמו רחוק מיום הדין שלשנה הבאה…

והובא אל הכהן

איך גוגל מתייחסת לתוכן שנכתב על ידי בינה מלאכותית (AI)?

על השמיטה

אשר יעשה אותם האדם וחי בהם

שאלנו מדוע התורה מסתירה את מתן התורה בחג השבועות ואת יום הדין  בראש השנה? בתשובתו בעל הכלי יקר מסביר שסיבת ההסתרה היא זהה: מטרתה להביא את האדם לסגל תפיסה אקטיבית ועכשווית:

היום ועכשיו קיבלת תורה! ולכן, תתרגש ותרוץ לקראת דבריה כאילו לא שמעת אותם מעולם.

היום ועכשיו אתה נידון! ולכן, תבחר בעשיית המצווה והטוב עכשיו כאילו אתה לפני הדיין.

בע"ה שנצליח לסגל לעצמינו לפחות משהו מתובנות אלו.  

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.