על התשובה: עיון בהלכות תשובה לרמב"ם

חשיבות התשובה

בתקופה זו, ימי חודש אלול והימים הנוראים, עניין התשובה תופס חלק משמעותי בתודעת האדם: כל אדם חוטא וכל חוטא מבקש לתקן. אולם,  מה עלינו לעשות בפועל? מה נעשה כיום כשאין לנו לא מקדש ולא כהן שיכפר בעדינו?  הרמב"ם מביא על כך תשובה:

בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְאֵין לָנוּ מִזְבַּח כַּפָּרָה אֵין שָׁם אֶלָּא תְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ רָשָׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם דָּבָר מֵרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יב) "רִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ". וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם": (רמב"ם, הלכות תשובה, א', ג')

התשובה היא הכלי שנתן לנו הקב"ה לחזור אליו, ונשים לב – התשובה זמנה נכון תמיד, ובמיוחד בימים אלו:

אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְהַצְּעָקָה יָפָה לְעוֹלָם. בַּעֲשָׂרָה הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר וּמִתְקַבֶּלֶת הִיא מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ו) "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ"… יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמַן תְּשׁוּבָה לַכּל לַיָּחִיד וְלָרַבִּים וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ חַיָּבִים הַכּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים… (רמב"ם הלכות תשובה, ב', ו'-ז')

ואם כן, אם התשובה היא מהות הימים הנוראים, ראוי שנשאל: כיצד נעשית התשובה?

כיצד נעשית התשובה?

הגמרא מביאה בקידושין מ"ט ע"ב, את הפעולה המינימלית שצריך אדם לעשות כתשובה:

עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק אֲפִילּוּ רָשָׁע גָּמוּר מְקוּדֶּשֶׁת שֶׁמָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּדַעְתּוֹ עַל מְנָת שֶׁאֲנִי רָשָׁע אֲפִילּוּ צַדִּיק גָּמוּר מְקוּדֶּשֶׁת שֶׁמָּא הִרְהֵר דְּבַר עֲבוֹדָה זָרָה בְּדַעְתּוֹ.

שטיינזלץ: אם אומר התקדשי לי ״על מנת שאני צדיק״ – אפילו היה רשע גמור – הריהי מקודשת, שמא הרהר בינתיים תשובה בדעתו ומשום כך עכשיו צדיק הוא. וכן אם אמר ״על מנת שאני רשע״ — אפילו היה צדיק גמור מקודשת, שמא הרהר דבר עבודה זרה בדעתו, והרהור עבודה זרה נחשב לעבירה חמורה שהעושה אותה נחשב בשל כך לרשע.

משמע הפעולה של הרהור תשובה יש בה בכדי להשיב את האדם בתשובה.

רבי סעדיה גאון בספרו האמונות והדעות (מאמר חמישי, אות א'), מציג ארבעה מרכיבים לתשובה, שאותם יאמצו גם חכמים אחריו ובכללם הרמב"ם:

והעשירי הוא השב. המקים עניני התשובה. ועניני התשובה ארבעה: העזיבה, והחרטה, ‏ובקשת הכפרה, ושיקבל על עצמו שלא ישנה. וארבעתם מקובצים במקרא במקום התשובה, באמרו ‏‏(הושע, י"ד, ב'-ה'): (ב)  שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֺנֶךָ. (ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהֹוָה אִמְרוּ אֵלָיו כׇּל תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. (ד) אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם. (ה) אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ.

הרמב"ם מציג את הדרישה המעשית בפועל:

וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה? הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה, נ"ה, 'ז): "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וְגוֹ'. וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא יט) "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי". וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ד) "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" וְגוֹ'. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ: (הלכות תשובה, ב', ב')

הרמב"ם מחלק את התשובה לארבעה שלבים:

א. עזיבת החטא – שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ.. עזיבת החטא נדרשת משום האדם לא יכול לחזור בתשובה כשהוא עדיין בחטא, או כדברי הרמב"ם בהמשך: כָּל הַמִּתְוַדֶּה בִּדְבָרִים וְלֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ לַעֲזֹב הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְטוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ שֶׁאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת לוֹ עַד שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ. (שם, ג').

ב. קבלה לעתיד – וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד.. אדם לא יכול לומר: אעשה תשובה כעת ומחר אחזור לחטא, זה לא מצביע על תהליך אמיתי שהוא עבר והרמב"ם מביא עניין זה בהמשך דבריו:

אַרְבָעָה וְעֶשְׂרִים דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה. אַרְבָּעָה מֵהֶן עָוֹן גָּדוֹל וְהָעוֹשֶׂה אֶחָד מֵהֶן אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַסְפִּיק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה לְפִי גֹּדֶל חֶטְאוֹ… וְהָאוֹמֵר אֶחְטָא וְאָשׁוּב וּבִכְלַל זֶה הָאוֹמֵר אֶחְטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר: (שם, ד', א')

ג. חרטה – וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר… החרטה מצביעה על ההכרה שהאדם אכן חטא ועשה דבר לא נכון, אם הוא לא חושב ומכיר בכך שעשה דבר פסול, הוא לא באמת מצטער ולכן גם לא באמת חזר בתשובה.

ממד נוסף ניתן לראות בעניין זה הוא גם ההכרה בזכות הבחירה:

בהמשך הלכות תשובה יעסוק הרמב"ם בזכות הבחירה שהיא מה שמאפשר בכלל את התשובה:

..הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אָמַר (איכה ג לח) "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב". כְּלוֹמַר אֵין הַבּוֹרֵא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת טוֹב וְלֹא לִהְיוֹת רַע. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא נִמְצָא זֶה הַחוֹטֵא הוּא הִפְסִיד אֶת עַצְמוֹ. וּלְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לִבְכּוֹת וּלְקוֹנֵן עַל חֲטָאָיו וְעַל מַה שֶּׁעָשָׂה לְנַפְשׁוֹ וּגְמָלָהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (איכה, ג', ל"ט) "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי" וְגוֹ'. וְחָזַר וְאָמַר הוֹאִיל וּרְשׁוּתֵנוּ בְּיָדֵינוּ וּמִדַּעְתֵּנוּ עָשִׂינוּ כָּל הָרָעוֹת רָאוּי לָנוּ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְלַעֲזֹב רִשְׁעֵנוּ שֶׁהָרְשׁוּת עַתָּה בְּיָדֵינוּ. (שם, ה', ב')

ישנם מצבים שבהם מתרצים אנשים את מעשיהם ב- 'גזירת שמים' או 'מכתוב' (כך נכתב מלמעלה), ואז ברור שאין מה להצטער על המעשה שהרי לא הוא בחר לעשות אותו. אם אדם נמצא בתודעה זו הוא מקבל בכלל את האחריות שיש עליו לבחור בטוב ולכן גם התשובה שלו ריקה במהותה.

ד. ווידוי – וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ… נשים לב ששלב זה הוא מקביל לבקשת הכפרה אצל רס"ג, וגם בווידוי שמביא הרמב"ם (משנה תורה, סדר התפיל, ד') ישנו מצד אחד מרכיב של וידוי והכרה בחטא (אמירת החטאים בפה), ומצד שני בקשת כפרה:

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵנוּ שֶׁאֵין אָנוּ עַזֵּי פָנִים וּקְשֵׁי עֹרֶף שֶׁנֹּאמַר לְפָנֶיךָ צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלֹא חָטָאנוּ אֲבָל אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ אָשַׁמְנוּ בָּגַדְנוּ גָּזַלְנוּ דִּבַּרְנוּ דֹּפִי הֶעֱוִינוּ וְהִרְשַׁעְנוּ זַדְנוּ חָמַסְנוּ כוּ׳‎. עַד כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ. מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ יוֹשֵׁב מָרוֹם וּמַה נְּסַפֵּר לְפָנֶיךָ שׁוֹכֵן שְׁחָקִים הֲלֹא הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת אַתָּה יוֹדֵעַ. אַתָּה יוֹדֵעַ רָזֵי עוֹלָם וְתַעֲלוּמוֹת סִתְרֵי כָּל חָי אַתָּה חוֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אֵין כָּל דָּבָר נֶעְלָם מִמֶּךָּ וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ. וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתִּמְחל לָנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ וּתְכַפֶּר לָנוּ עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ וְתִסְלַח לָנוּ עַל כָּל פְּשָׁעֵינוּ…

ומכאן והילך פורט האדם את חטאיו עד שמסיים:

אֱלֹהַי עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְדַאי וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי עָפָר אֲנִי בְּחַיָּי קַל וָחֹמֶר בְּמִיתָתִי הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ׳‎ אֱלֹהַי כִּכְלִי מָלֵא בוּשָׁה וּכְלִמָּה יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד וּמַה שֶּׁחָטָאתִי מְחֵה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִין. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ׳‎ צוּרִי וְגוֹאֲלִי.

אם כן הרוצה לשוב צריך לקיים את ארבעת המרכיבים הללו, להתחרט על מה שעשה, לעזוב את הדרך השלילית שהלך בה, להיות מודע לכך שהוא לא רוצה ומתכוון לחזור לאותה דרך שלילית, ובמיוחד: לעשות פעולה אקטיבית של אמירת הווידוי.

אני אחר – דרכו של החוזר בתשובה

התשובה במהותה היא מעשה חד פעמי, הכוונה היא שאדם חוזר בתשובה פעם אחת על העברות שבידו, אם יחטא שוב – אז יצטרך לחזור ולעשות תשובה על העברות החדשות שעשה – שהרי הקודמות נמחלו לו. לצערנו מה שאנו יודעים בעצמינו הוא שהחזרה בתשובה הוא מעשה קבוע. אנחנו שבים וחוטאים לאורך כל חיינו, גם אם כל פעם מדובר בעבירות חדשות…

הרמב"ם היה מודע לכך, ולכך מוסיף עצה שהיא בבחינת דרכי התשובה, משמע הדרכים שבהן יוכל אדם להתמיד בתשובתו:

מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי הַשֵּׁם בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחוֹ וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ כְּלוֹמַר אֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ. שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ: (רמב"ם, הלכות תשובה, ב', ד')

בעל הכסף משנה (ר' יוסף קארו), מסביר שדרכים אלו הן שקורעות את גזר דינו של האדם, והן מבוססות על הגמרא (ראש השנה, ט"ז, ע"ב):

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְקָרְעִין גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: צְדָקָה, צְעָקָה, שִׁינּוּי הַשֵּׁם, וְשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה. צְדָקָה, דִּכְתִיב: ״וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״. צְעָקָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם״. שִׁינּוּי הַשֵּׁם, דִּכְתִיב: ״שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ״, וּכְתִיב: ״וּבֵרַכְתִּי אוֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן״. שִׁינּוּי מַעֲשֶׂה, דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם״, וּכְתִיב: ״וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה״.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף שִׁינּוּי מָקוֹם, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ״, וַהֲדַר: ״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל״. וְאִידַּךְ: הָהוּא זְכוּתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא דְּאַהַנְיָא לֵיהּ.

הגמרא מביאה את חמשת הדרכים: הצדקה, והצעקה ושינוי השם, ושינוי המעשה (שינוי מעשים לטובה), וששינוי המקום, להסביר שהן קורעות את גזר דינו של האדם, מעשה שנראה שהוא חד פעמי ובא לכפר נקודתית.

לעומת זאת הרמב"ם מוסיף מילה חשובה: לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד! משמע דרך תשובה זו היא שינוי אורח חיי האדם מעתה והלאה: הוא תמיד צריך להתמיד בתפילות, צדקות, לשנות מעשיו ומקומו עד שהוא אֲנִי אַחֵר – אדם אחר. ונראה שהרמב"ם מביא כאן הכוונה חינוכית לשב בתשובה: לא מספיק רק המעשה החד פעמי, תשובה שבאמת רוצה ליצור שינוי מצריכה פעולה מתמשכת ומושכל בכדי להוציא את האדם מהעולם הערכי, המוסרי והחברתי שאפשר לו להיות חוטא מלכתחילה.

בע"ה שנזכה.