אבי כהן סקלי

בסיטואציה הבלתי אפשרית על הים אומר הקב"ה למשה: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו". אך מה יש לבני ישראל לעשות אם לא לצעוק ולהתפלל לה'?

בפרשת בשלח מלמדת אותנו התורה יסוד גדול במחזור החיים של כל אומה בכלל ושל כל יחיד בפרט: כל דבר בחיים דורש מעבר של תהליך, של דרך ושל ניסיונות.

פרעה, עדין ממאן להבין את מקומו, והוא אב טיפוס לכל אותם שמלאים בעצמם עד שגם הקב"ה לא שווה להם, ועליו נשאל: עד מתי מאנת לענות מפני?

בפרשת וארא נתקל משה בבעיה העלולה לגדוע את תהליך הגאולה: בני ישראל לא שומעים לו – מקוצר רוח ומעבודה קשה. תגובת משה מלמדת שיעור חשוב במנהיגות.

החושך הגדול ביותר הוא כשאדם אינו מסוגל להסתכל על חברו. כאשר אדם לא רואה בצרת חברו, וגם לא רק בצרתו, זה החושך הגדול ביותר שהמציאות יכולה לספק.

בלי רעות אמיתית קודם כול בינינו, בלי בניית חברות פנימית, בלי גילוי חמלה ודאגה בין עשירים ועניים וכיוצא בזה –

משימתם של משה ואהרון הייתה גאולת האומה הישראלית ועלייה רוחנית. בדורנו, המשימה היא להשיג חברה טובה, יציבה, ראויה, מכילה, מכבדת

מכת הארבה היא המכה השמינית בסדר המכות שנוחתות על פרעה ועל ארץ מצרים, והמיוחד במכה זו הוא שהיא היחידה המשמשת

בלא מעט מצבים שבהם הייתי עד להתנהלות בין עובדים למנהלים, אמרתי לעצמי: "אילו אני הייתי במקומו של אותו מנהל, לא

מכת הברד זוכה לתיאור הארוך ביותר מבין עשר המכות – עשרים ושלושה פסוקים. מלבד אורכה החריג, היא מתאפיינת בכמה מאפיינים

בפרשת וארא, מבטיח הקב"ה למשה רבנו להוציא את בני ישראל בכוח גדול. אך למעשיו של הקב"ה ישנה תכלית נוספת וחשובה

המיילדות מסרו את נפשם כדי להחיות את הילדים פיזית, אבל גם רוחנית. מזון לגוף ומזון לרוח ולנפש וחרפו נפשן כדי להציל את הדורות הבאים.