אבי כהן סקלי

בפרשת נשא מצווה התורה על ברכת הכוהנים, ונתמקד בהבנת משמעות חלקה השני של הברכה: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ.

קרבנות הנשיאים מלמדים על הכבוד והקרבה שבין מנהיגי עם ישראל – כל נשיא הביא בדיוק מה שהביא קודמו, ללא ניסיון להתעלות אחד מעל השני.

המפקד מחבר את המשימה הלאומית עם האחריות הפרטית, המשפחתית והשבטית. אבל מה המשמעות של המונחים הצבאיים במפקד?

מדוע מציינת התורה שהמפקד נעשה במדבר סיני, הרי ידוע ששם היו בני ישראל? ומדוע הזכירה התורה באוהל מועד, הרי ידוע שמשם מדבר הקב"ה עם משה?

אוסרת התורה על זר, מי שאינו לוי, להשתתף במלאכת פריקת ונשיאת המקדש, וחומרת האיסור גדולה עד שעונשו: והזר הקרב יומת. נעיין בדין ובנלמד ממנו.

מה המשמעות הביטוי "כאשר יחנו כן יסעו"? ומדוע הוא מוזכר דווקא כאן, סמוך לתיאור נסיעתו של אוהל מועד? הלא היה ראוי לציינו בתחילת או בחתימת תיאור המסעות כולם?

מהי הזכירה המופיעה בפסוק: וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, שבזכותה יוציא הקב"ה את עם ישראל גם מהמצבים הקשים ביותר? האם היא קיימת לעולם?

בשנות השמיטה והיובל – כולם שווים, אין "אדון הארץ". כולם באותו פסוק – אתה, עבדך, אמתך, שכירך, תושבך ואפילו בהמתך.

בסיום ספר ויקרא, לפני היציאה למדבר, לפני היציאה למדבר, הקב"ה מציג את שתי חלופות לפני עם ישראל: ללכת בדרך התורה או חלילה לבחור בדרך אחרת.

בפתח הפרשה שואל רש"י שאלה ידועה: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" כלומר, מדוע דווקא במצוות השמיטה הוזכר באופן פרטני שהיא נאמרה למשה בהר סיני?

מדוע מקשרת התורה בין איסור הונאת דברים – לא תונו, ובין יראת ה'? ננסה לעמוד על הקשר שבין שני ציוויים אלו ומתוך כך להסביר את מהות האיסור.