פרשת תזריע

הצרעת מלמדת את החוטא לשמור על לשונו, לדעת שלא כל דבר צריך לשתף ולהעביר. ואנו צריכים ללמוד גם כן, ובמיוחד היום, שלא לשתף ולא להעביר כל דבר ששומעים.

מצווה התורה שכאשר האדם כולו מלא בנגע הצרעת מראשו ועד רגליו וללא שנראה בו אף חלק בריא – הוא טהור, ואילו כאשר מופיעה התחלה של ריפוי, מופיע חלק ללא צרעת- אז הוא הופך טמא, מדוע?

ההיפרדות שהחלה בלידה אינה נגמרת שם; למעשה, היא ממשיכה כל החיים, ו ככל שאנו גדלים כך אנו מבקשים יותר ויותר

מהי הסיבה שציוותה התורה על מצוות המילה דווקא ביום השמיני? נעיין בדברי הבכור שור ההולך בעקבות הגמרא ומוצא מסר אנושי

וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן: וְרָאָה הַכֹּהֵן

חכמים זיהו שהמביא לצרעת הו פגיעה בחברה על ידי מעשים שעשה המצורע, מה שמעלה את השאלה: אם זה המצב אז

בפרשת תזריע אנו לומדים על נגע הצרעת. ננסה לעמוד על מהותה של הצרעת, בדגש על צרעת העור והבשר, וללמוד על

מצוות ברית המילה היא אחת המצוות שעם ישראל, לאורך כל הדורות, מסר את נפשו עליהן. נעיין בציווי על כך המופיע בפרשה ועל המשמעויות העולות ממנו.

מי שביקש לקרוא על אדם אחר "טמא" ולטנף את שמו הטוב, סופו שהוא עצמו יידרש לשבת בודד מחוץ למחנה ישראל

אף שישנם סוגים שונים של נגעי צרעת ולכל אחד מהם דיניו המיוחדים, נגע אחד זכה לשם מיוחד והוא נגע הנתק.