פרשת מטות

בהורדת התורה מן השמים אל הארץ חכמים הבינו שכדי לקיים באופן אמיתי את הנדרים וההתחייבויות שלנו, לעתים אנו נדרשים להתיר אותן.

הנדר הוא חיוב של האדם, והתורה מזהירה: לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה, אך כיצד הדבר מתיישב עם האפשרות להתרת נדרים?

בפרשת מטות אנו נמצאים ממש בכניסה לארץ ישראל, ובני ישראל כבר הספיקו לכבוש את עבר הירדן המזרחי. אך כעת, פונים שניים וחצי שבטים בבקשה להישאר מחוץ לארץ.

קשה להאמין שדיני נדרים ניתנו כאן, בסוף שנת הארבעים להליכה במדבר. אך משה לקח את דיני הנדרים, הוציאם מהקשרם, והביא אותם דווקא כאן, אך מדוע?

משה מקבל משימה מהקב"ה – נקום את נקמת בני ישראל במדיין, למרות שברור לו שזוהי אחת הפעולות האחרונות שלו כמנהיג – הוא מיד קם למלא את הציווי.

פרשת מטות פותחת בפירוט דיני השבועות והנדרים שחלים על האדם. פסוקים אלה מבארים כיצד יש לנהוג כאשר אדם נודר נדר, נשבע שבועה או מוציא מפיו הבטחה.

שבטי ראובן, דן וחצי המנשה מבקשים לא להיכנס ולנחול עם שאר העם בארץ ישראל. משה מגיב בכעס לבקשה, אך מדוע בעצם משה כל כך כעס על השבטים?

בני ראובן, גד וחצי המנשה ביקשו להישאר מחוץ לארץ מסיבות כלכליות, כיצד משה ובעלי המדרש קיבלו בקשה זו ואיך השפיעה הבקשה על גורלם?

פרשת הנדרים עוסקת בנושא אישי ופרטי- נדר. הנדר הוא ביטוי לרצון חופשי של האדם לתת מעצמו, ולכן תמוה שפרשה זו נאמרת לנשיאי השבטים ולא לכלל ישראל.

פרשת הנדרים הפותחת את פרשת מטות נראית כאילו לא קשורה למקומה, ננסה להבין בקצרה מדוע בכל זאת נאמרה פרשה זו כאן לאור דבריהם של הרשב"ם וראב"ע.

נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. בכמה מקומות בתורה מתגלה משה בשיא תפארתו כמנהיג עם ישראל