למרות שבצלאל ואהליאב הופקדו על מלאכת המשכן, עם ישראל כולו לקח בו חלק. אולם ישנו כלי אחד שבו כותבת התורה באופן מפורש: " וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת-הָאָרֹן". מדוע מציינת התורה את בונה הכלי? והתשובה טמונה בכך שבצלאל דווקא על כלי זה נתן את נפשו.
משה מספר לעם: רְאוּ קָרָא יְהֹוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי, וממנה אותו על עבודת המשכן. בעלי המדרש דנו מדוע דווקא בשם בצלאל קרא הקב"ה ומה ניתן ללמוד מכך?
נחלקו חכמים האם המשכן צווה לכתחילה או בדיעבד וההשלכות של המחלוקת על מקומו של המשכן קשורה גם בתחומים נוספים, ובעיקר ביחסינו לעולם החומר בכלל.
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – מדוע הקהיל משה את העם? הרב בכור שור מוצא סיבה מעניינת לכך הקשורה ברצון של כלל עם ישראל להשתייך לבוני המשכן.
התורה מצווה על שמירת השבת, אך במשכן עצמו השבת לא נשמרה! כיצד להתייחס לדואליות הזו ומה ניתן ללמוד מכל על היחס שבין היחיד והחברה המתבטא במשכן?
בתורה, החכם אינו מי שמביא רעיון חדש אלא דווקא זה שיודע לעשות: 'מלא אתם חכמת לב לעשות כל..' החכם הוא זה המתרגם רעיון לכדי מעשה ועשייה.
התורה מצווה בפרשת כי תשא ובתחילת פרשת ויקהל על שמירת השבת, ועולה השאלה מדוע לתורה חשוב להכניס ציווי זה בתוך עניין המשכן? מהו הקשר שבין השבת והמשכן?
בפרשת ויקהל מספרת התורה על הציווי לקחת תרומה מבני ישראל והיא מדגישה שהתרומה תהיה: מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה – מאת בני ישראל, אך מדוע מדגישה זאת התורה? הרי ברור שהתרומה מגיעה מבני ישראל! נעיין בדברי בעל הכלי יקר.
מספרת התורה על עושי המשכן שהקב"ה: 'מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב'. ה"לב" עובר כחוט השני לאורך כל פרשות המשכן. אך מיהו "חכם לב", ומדוע דווקא הוא מופקד על הכנת המשכן וכליו ובעצם מהווה את הבסיס לכל המלאכה?
יש אדם שמצליח להגיע לדרגה כזאת שהלב מרומם ומרים אותו, נושא אותו "יותר ממה שהוא". זה יכול להיות בנדבת חומרים למשכן, בעזרה לזולת, ביחס אישי לבני משפחה, לחברים לעבודה ולחברים בכלל.
פרשת ויקהל נאמרה בכינוס יחדיו של כל עם ישראל: 'וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. התורה פותחת את הפרשה במצוות השבת, ועולה השאלה למה דווקא מצווה זו נאמרה בהקהל?
