פרשת ויגש

בכל מעשה שאנחנו עושים שתהיה נקודה עליונה, גבוהה ועצומה שאליה אנחנו מכוונים, לשם אנחנו רוצים להיות וסביבה לבנות את הכל. אחרת, לא נגיע לשום מקום.

התקשרות של נפש בנפש, זה מה שמכונן את הזהות שלנו. אל התובנה הזו הגיע יוסף במקום הכי רחוק מאביו, ומשם התחיל מסע של חזרה אל הזהות העברית.

המון בכי יעקב בוכה.עשיו בוכה.רחל בוכה.יוסף בוכה. כמה בכי.אני קורא והלחלוחית צפה בעיניי.זה הבכי האנושי,הבכי האישי,הבכי האמיתי.הבוכים כבני אדם,בשר ודם.

התורה מספרת: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי- כיצד ניתן להבין את דברי יעקב?

מדוע שולח יעקב את יהודה לארץ גושן לפני כל המשפחה? ומה מלמדת אותנו שליחות זו? בעלי המדרש עסקו בשאלות אלו ונעיין בתשובותיהם.

"היאחזות" בארץ נכרייה היא מצב שבו מצדיקים את המעשים ואת הדרכים, לא מפני שהם נכונים ואמיתיים, אלא מפני שהם נוחים מבחינת כלכלה ורווחה.

יעקב 'חתום' על התחלת הגלות של בני ישראל במצרים. בכל ליל סדר מזכירים ששבעים נפש ירדו בני ישראל למצרים ושם הכול התחיל, אלו הם הנפשות של יעקב ובניו.

כל הבירורים והמחלוקות בין שבטים וקבוצות אמנם נצרכים, אבל רק כאשר הבסיס לדברים הוא אחדות. אחדות שתוביל להשראת שכינתו של הקב"ה בעם ישראל.

כיצד מתמודד יוסף עם בהלת האחים כאשר הוא מתגלה אליהם? הרב בכור שור מוצא שתי דרכים שבהם מרגיע יוסף את הבהלה של האחים, אך ללא הסרת אחריות.

מספרת התורה שמשפחת יעקב יורדת למצרים ומדגישה התורה כׇּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב, נפש בלשון יחיד. נראה מה לומד בעל הכלי יקר מהדגשה זו.

סיפור מכירת יוסף מלווה בתחושת צדק והתעמרות מתחילתו ועד סופו- פעם אלו האחים, פעם יעקב, פעם פוטיפר ופעם יוסף. תחושה

מדוע לא האמין יעקב לבניו הבאים ומודיעים לו שיוסף חי והוא מושל על ארץ מצרים? האם לא שמח לבשורה? ננסה