פרשת וארא

בפרשת וארא נתקל משה בבעיה העלולה לגדוע את תהליך הגאולה: בני ישראל לא שומעים לו – מקוצר רוח ומעבודה קשה. תגובת משה מלמדת שיעור חשוב במנהיגות.

לפעמים מתוך שטף השגרה והעבודה ההכרחית והיומיומית אנו שוכחים את הדברים החשובים, את החלומות שלנו ואת התכלית שלנו. לכן מדי פעם צריך לעצור, לחשוב, להיזכר בדברים החשובים בחיים.

 בפעם הראשונה אנו שומעים על חלוקה שבין בני ישראל למצרים היא במכת הערוב, מה שמעורר לשאול: האם גם בני ישראל

לא די לומר "שלח את עמי" אלא "שלח את עמי ויעבדוני". ההצלה מיד האויבים צריכה להיות אמצעי לעבודה אחרת, והיא

בפרשה אנו נפגשים באחד משיעורי המנהיגות הקדומים והיסודיים ביותר, כאשר ניצבים משה ואהרון לא רק מול התנגדות פרעה, אלא גם

מכת הברד זוכה לתיאור הארוך ביותר מבין עשר המכות – עשרים ושלושה פסוקים. מלבד אורכה החריג, היא מתאפיינת בכמה מאפיינים

בפרשת וארא, מבטיח הקב"ה למשה רבנו להוציא את בני ישראל בכוח גדול. אך למעשיו של הקב"ה ישנה תכלית נוספת וחשובה

מה שתו המצרים במכת הדם? האם בכלל היו מים במצרים במשך המכה? ובכלל- מדוע להכות בדם את היאור? עיון במפרשה

התורה מספרת שהקב"ה הקשה את לב פרעה ולא נתן לו להקשיב למשה ולמכות שהביא עליו, אך מה על הרצון החופשי

אומר הקב"ה למשה: ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים- מי הם אותם אלוקי מצרים אליהם הקב"ה מתייחס ? ומדוע בכלל יש

בעלי המדרש הסבירו שלפרעה היה כבד במקום לב- 'כבד לב פרעה', אך למה התכוונו במילים אלו? וכיצד הם מבטאים את

שני צדדים באישיותו ויעודו של משה באים לידי ביטוי בתחילת הפרשה, שני צדדים שמתבטאים בפסוק: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר