פרשת וארא

בפרשת וארא נתקל משה בבעיה העלולה לגדוע את תהליך הגאולה: בני ישראל לא שומעים לו – מקוצר רוח ומעבודה קשה. תגובת משה מלמדת שיעור חשוב במנהיגות.

לפעמים מתוך שטף השגרה והעבודה ההכרחית והיומיומית אנו שוכחים את הדברים החשובים, את החלומות שלנו ואת התכלית שלנו. לכן מדי פעם צריך לעצור, לחשוב, להיזכר בדברים החשובים בחיים.

בפעם הראשונה אנו שומעים על חלוקה שבין בני ישראל למצרים היא במכת הערוב מה שמעורר לשאול האם גם בני ישראל לקו במכות מצרים הראשונות?

לא די לומר "שלח את עמי" אלא "שלח את עמי ויעבדוני". ההצלה מיד האויבים צריכה להיות אמצעי לעבודה אחרת, והיא השאיפה לכונן אומה ברוח הברית שנכרתה עם האבות.

בלא מעט מצבים שבהם הייתי עד להתנהלות בין עובדים למנהלים, אמרתי לעצמי: "אילו אני הייתי במקומו של אותו מנהל, לא

מכת הברד זוכה לתיאור הארוך ביותר מבין עשר המכות – עשרים ושלושה פסוקים. מלבד אורכה החריג, היא מתאפיינת בכמה מאפיינים

בפרשת וארא, מבטיח הקב"ה למשה רבנו להוציא את בני ישראל בכוח גדול. אך למעשיו של הקב"ה ישנה תכלית נוספת וחשובה

מה שתו המצרים במכת הדם? האם בכלל היו מים במצרים במשך המכה? ובכלל- מדוע להכות בדם את היאור? עיון במפרשה

התורה מספרת שהקב"ה הקשה את לב פרעה ולא נתן לו להקשיב למשה ולמכות שהביא עליו, אך מה על הרצון החופשי

הקב"ה רוצה להנקם ולעשות שפטים בכל אלוקי מצרים, אולם מהם השפטים, ומיהם אלוקי מצרים שבהם הם נעשים?

בעלי המדרש הסבירו שלפרעה היה כבד במקום לב- 'כבד לב פרעה', אך למה התכוונו במילים אלו? וכיצד הם מבטאים את

שני צדדים באישיותו ויעודו של משה באים לידי ביטוי בתחילת הפרשה, שני צדדים שמתבטאים בפסוק: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר