פרשת אמור

בסיום פרשת אמור מספרת התורה על אירוע חריג בו מעורבים איש ישראלי ובן הישראלית. המעשה עצמו חמור מאוד אולפ חייבים לשאול מדוע סיפרה זאת התורה? מה יש ללמוד ממנו הלאה?

פרשת המקלל מעוררת תהיות שונות, ואחת מהן קשורה בעונשו ובחלק של העם בעונש: וְסָמְכוּ כׇל הַשֹּׁמְעִים.. מדוע היה על בני ישראל לקחת חלק פעיל כל כך בעונש?

תפקידו של הקורבן ראשית העומר היה להתיר את השימוש לאכול מהתבואה החדשה , שעד שלא הוקרב היה אסור לאכול ממנה (איסור חדש).  אולם מדוע היה צריך לאסור את התבואה עד הבאת קורבן זה? מהו תפקידו של הקורבן?

מצווה התורה על מתנות העניים הבאות מהשדה: ובקוצרכם את קציר ארצכם… דנים חכמים במהותו של הציווי ולמה נאמר בו : אני ה' אלוהיכם?

קדושת ה' וקידוש ה' יכול להתבטא בדברים הגדולים בחיים, אך גם בדברים ובפרטים הקטנים – בדרך בה אנו מתנהגים עם הסובבים אותנו.

יסוד עצום מלמד אותנו הרש"ר הירש: צדק יכול להתקיים רק מתוך חירות אמיתית – כזו הנובעת כוח ה' המעניקה לעולם. הכופר בחירות זו לא מדבר על צדק, אלא על כפייה.

התורה אוסרת על הכוהנים להיטמא למתים, ובמיוחד אוסרת זאת על הכהן הגדול. כיצד ניתן להבין ציווי זה שאוסר למעשה את הפרידה האחרונה של הכהן מקרובו?

התורה מצווה על קדושת הכוהנים המתבטאת בשלושה מישורים: נישואים, היטמאות למת, מומים גופניים. ננסה להבין מהם איסורים אלו.

מצווה התורה להביא כקרבן רק בעל חיים שהוא מבן שמונה ימים ומעלה. בעל הכלי יקר שם לב לניסוח בציווי ומוצא רעיון חינוכי בדברי הפסוק.

הקב"ה מצווה על המועדות, אך מהכיוון ההפוך אומר ה': חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי! רבי עקיבא במדרש מלמד מתי רצויים המועדות ומתי שנואים.

התורה מציינת בפנינו את סוגי בעלי החיים מהם מותר להביא קורבן, אולם, לפחות במבט ראשון לא ברור, מדוע נבחרו דווקא סוגי בעלי חיים אלו?

באופן מפתיע, באמצע תיאור על מועדי ישראל, בין חג השבועות לראש השנה, עוצרת התורה לרגע ו"משחילה" ציווי על מתנות עניים, ונשאלת השאלה – מדוע?