כי תבוא

בעל הכלי יקר מזהה קשר בין מצוות המלך, הנובעת מלמידה מהעמים השכנים, ובין מצוות הביכורים, ומתוך כך הוא מסביר את המשמעות הלאומית של הביכורים.

מדוע בברכות מעמד הר גריזים ועיבל נאמר: 'יעמדו לברך' בלשון פעילה ואילו הקללות נאמרות בלשון 'יעמדו על הקללה' בלשון סבילה? על כך בדברי הכלי יקר.

שתי מצוות פותחות את פרשת כי תבוא: מקרא ביכורים ווידוי מעשרות. את שתי המצוות צריך האדם לומר בפיו, אך הן נבדלות בעוצמת הקול של אומרן.

האמיר…האמרת…   ההדדיות  במיטבה. את השם 'האמרת' – והוא 'האמיר' אותך. להאמיר-לרומם, לשאת, להרים, להעלות- כנראה מהמילה 'אמיר', ענפי הצמרת

בפרשת כי תבוא מאמירים בני ישראל את הקב"ה עליהם, והקב"ה מאמיר את בני ישראל לעם. נחלקו הפרשנים מה מקור המילה האמרה וכיצד להסביר לפיה את הפסוק.

מדוע התורה בפרשת כי תבוא בוחרת לסיים את חטיבת המצוות של ספר דברים דווקא במצוות מקרא ביכורים ןןידוי מעשרות? ומה יש בכך ללמד אותנו?

לא לחינם מופיע הפועל לזכור, על הטיותיו השונות, מאות רבות של פעמים במקרא, כפי שזיהה ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי. עבודת הזיכרון היא העבודה המרכזית של החוויה היהודית.

משה רבנו נותן כלים לדורות. הפעם הכלים הם "לב לדעת", "עיניים לראות" ו"אזניים לשמוע". רק בחירה של כל אחד ואחת מאיתנו תוביל אותו לתקן את הרגע המפוספס, ולזכות בכוח הלב מחדש.

משה מבין שאין משמעות לתורה הכתובה על אבן- גם אם תחזיק מעמד לנצח, אם העם אינו מסוגל לשמוע ולהקשיב. אין משמעות לטקסי ברכה וקללה אם העומדים בטקסים אלו לא מסוגלים לשבור את להתבונן בדברים הנשמעים.

ההבנה וההכרה שאנחנו חלק משרשרת אחת ארוכה היא הכרה יסודית ומכוננת. מכוחה עלינו לקבל על עצמנו שבמשמרת שלנו, התהליך יימשך והשרשרת לא תיפסק.

מדוע מדגישה התורה: הכהן אשר יהיה בימים ההם? וכי יש אפשרות לגשת לכהן מימים עברו? נראה כיצד הסבירו זאת חכמים ומה ניתן ללמוד מכך.

בעל ספר החינוך מסביר כי הדיבור משפיע- לא רק על הסביבה החיצונית, אלא גם על האדם פנימה. מתוך דבריו ננסה להסביר את הרעיון שמאחרי מקרא הביכורים.