פרשת שמות

השעבוד ומצבם של בני ישראל לאחר מות דור יוסף:

פרשת שמות פותחת בתיאור מצבם של בני ישראל שנים לאחר מות יוסף ודורו:

בני ישראל מתרבים במצרים עד שעולה החשש מפני הפיכתם לגיס חמישי בזמן מלחמה, ולכן מחליט פרעה ועמו להביא לדילול אוכלוסיית בני ישראל. על מנת לעשות כן מצווה פרעה בשלב הראשון על העבדות, והתורה מלמדת על כוונה זו כאשר היא מתארת את התוצאה שלה:

וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

משמע מטרת העינוי הייתה לדלל את העם, אך קורה דבר הפוך ובני ישראל רק מתרבים.

בשלב השני פרעה מצווה על הרג ממשי וזאת על ידי ציווי למיילדות להרוג את הבנים הזכרים עוד בזמן הלידה.

בשלב השלישי מצווה פרעה על עמו להרוג את ילדי בני ישראל:

וַיְצַו פַּרְעֹה לְכׇל עַמּוֹ לֵאמֹר כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכׇל הַבַּת תְּחַיּוּן

מרבית הפרשנים מסבירים כי ציווי זה היה גם למצרים, וכך מסביר רש"י: לכל עמו – אף עליהם גזר. יום שנולד משה, אמרו לו איסטגניניו: היום נולד, ואין אנו יודעין אם ממצרית אם מישראלית, ורואין אנו שסופו ללקות במים. לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר: כל הבן הילוד, ולא נאמר: הילוד לעברים. והן לא היו יודעין שסופו ללקות על מי מריבה. אולם נראה שלפשוטו של מקרא, ההסבר הנכון הוא שלאחר שהמיילדות לא ביצעו את פקודתו הוא ציווה על כל המצרים להרוג את ילדי בני ישראל, וכך גם מתרגם אונקלוס: וּפַקֵּיד פַּרְעֹה לְכָל עַמֵּיהּ לְמֵימַר כָּל בְּרָא דְּיִתְיְלֵיד לִיהוּדָאֵי בְּנַהְרָא תִּרְמוֹנֵיהּ וְכָל בְּרַתָּא תְּקַיְּימוּן.

סיפור לידת משה וגדילתו בבית פרעה:

סיפור לידת משה מתבסס על ציווי פרעה על הריגת התינוקות, פקודה שבגללה נצרכה אם משה, יוכבד, להסתיר את משה בבית במשך שלושה חודשים. לאחר תקופת זמן זו וכשכבר לא יכלה לשמור את דבר לידתו בסוד היא שמה אותו בתוך תיבת גומא ומניחה את התיבה ביאור.

בת פרעה שיורדת לרחוץ ביאור מגלה את משה ולוקחת אותו אליה לגדל אותו- לאחר שקודם כל היא מחזירה אותו לאימו להניק אותו, ומשה גדל בבית פרעה. צריך לציין שבת פרעה ידעה שמשה הוא מילדי בני ישראל וכנראה שגם פרעה ידע זאת. בהמשך נגלה שגם בני ישראל מכירים ביוסף כאחד משלהם.

עניין גדילתו של משה בבית פרעה מהווה בסיס לשאלה קשה ביחס למסופר בתורה: האם יתכן שפרעה יכניס לביתו ילד עברי שיגדל בו? עניין זה מסבר על פי דברי המדרש האומר שגזירת פרעה הייתה ליום אחד- ליום בו ראו חכמיו שעתיד גואלם של ישראל להיוולד, ולכן לא חשש מכך שמשה יהיה הגואל. בנוסף מביא המדרש את הבחינה 'שנערכה' למשה הילד ובה היה צריך לבחור בין מרגלית לגחל, ועל ידי מלאך הסיט משה את ידו לגחל, הכניסו לפיו והפך בשל כך למגמגם.

דרך שנייה להסביר את הדברים היא שבמצרים היו אנשים ממוצא שמי שגדלו בחצר פרעה, יחד עם בני מלכים מארצות אחרות (הם נקראו 'ילדי המלך'), ולכן יכול היה משה לגדול בבית פרעה כאחד מהנערים המתחנכים לעבודת פקידות בחצר המלך. גם עניין האימוץ של משה על ידי בת פרעה יכול להיות מוסבר מבחינת אורחות החיים במצרים העתיקה המאפשרים זאת.

משה בורח ממצרים:

משה מתבגר בבית פרעה והתורה מתארת את חוסר נכונותו לסבול עוול: המקרה הראשון שדבר זה בא לידי ביטוי בו הוא הריגת המצרי- משה רואה איש מצרי מכה איש עברי והוא הורג אותו. המקרה השני שתכונה זו באה לידי ביטוי היא הצלת בנות יתרו- לאחר הריגת המצרי משה רואה שני אנשים מבני ישראל שרבים ופונה לרשע בשאלה- למה תכה רעך? תגובת העברי מלמדת על כך שהריגת המצרי נודעה – הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי? ובעקבות היוודעות הדברים גם לפרעה, משה בורח ממצרים למדיין. במדיין על הבאר הוא רואה את הרועים מתנכלים לבנות יתרו ושוב אינו יכול לעמוד מהצד והוא מציל אותן מיד הרועים. משה מסכים להישאר בבית יתרו, הוא נושא לאישה את ציפורה וחי כרועה צאן במדיין.

ההתגלות למשה- הסנה הבוער:

לאחר מות פרעה, הקב"ה שומע את קול בני ישראל ומחליט לגאול אותם. הקב"ה מתגלה למשה מתוך הסנה הבוער ומצווה אותו ללכת אל פרעה עם הציווי לשחרר את בני ישראל.

משה עצמו לא ממהר לקבל את השליחות וטוען:

מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

בהמשך טוען משה שבני ישראל לא יאמינו לו- דבר שבעלי המדרש מצאו בו הוצאת לעז על בני ישראל : אָמַר לוֹ, לָשׁוֹן הָרַע אַתָּה אוֹמֵר עַל בָּנַי, מַה הַנָּחָשׁ דְּאָמַר לָשׁוֹן הָרַע וְהִלְקִיתִי אוֹתוֹ בְּצָרַעַת, אַף אַתְּ הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ.

הקב"ה נותן ביד משה שלושה אותות להוכיח על נכונות דבריו: הפיכת המטה לנחש, הפיכת ידו למצורעת והפיכת המים לדם.

למרות זאת משה עדיין לא משתכנע וטוען שהוא אינו איש דברים – הוא מגמגם ולכן אינו יכול לדבר אל פרעה. הקב"ה עונה לו שאהרון אחיו ייצא לקראתו והוא יהיה לו לפה וידבר את מה שלא יוכל משה להגיד.

השליחות הראשונה:

משה יוצא ממדיין עם אשתו וילדיו למצרים. בדרך במלון מתואר אירוע לא ברור:

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהֹוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.

וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עׇרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי.

וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.

הפרשנים התקשו להסביר את האירוע, ובמדרש מופיעות כמה סיבות לכך:

בשל התמהמהותו ללכת למצרים:  .ויהי בדרך במלון – אם דרך למה מלון, אלא מלמד שהיה משה נכנס ויצא ממלון לדרך, ומדרך למלון, והיה מהרהר בדעתו ואומר אם ילך למצרים לגאול את ישראל אם לאו, לפי שהיה מהרהר בדעתו אם אומר הגיע זמן הגאולה. יאמרו בודאי אנו יודעין שהקב״ה אמר שיהא השעבוד ארבע מאות שנה, ועדיין אין עת הגאולה, ואם אומר להקב״ה אנה אני הולך שהרי עדיין לא הגיע ארבע מאות שנה, כעס עליו הקב״ה…

משום שלא מל את בנו: דבר אחר: ויהי בדרך במלון – שלח הקב״ה את אוריאל ונדמה לו לנחש, והיה בולע את משה מראשו ועד בריתו, וכל זאת למה, לפי שהיה בנו ערל, וכראות צפורה כך נתיראה אמרה שמא יבלע זה שאינו מהול: מיד ותקח צפרה צר וגו׳.

כאשר משה מגיע למצרים יוצא אהרון לקראתו, ויחד הם פונים אל בני ישראל ומספרים להם את דברי הקב"ה, ובני ישראל מאמינים להם.

משה מול פרעה:

לאחר מכן נכנסים משה ואהרון אל פרעה ומבקשים לשחרר את העם ללכת לחגוג את חג ה'.

תשובת פרעה אינה חיובית- הוא פונה אליהם בשאלה: לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם, והוא ממשיך וטוען כלפי בני ישראל שהם נרפים, עצלנים, ולכן הוא מכביד את הסבל בכך שמצווה שלא לתת תבן לשימוש לעשיית הלבנים ובני ישראל יצטרכו ללכת ולחפש גם תבן.

מכיוון שבני ישראל לא עומדים במכסת הלבנים נענשים שוטרי העם שמצדם באים בטענה כלפי משה ואהרון: …יֵרֶא יְהֹוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהׇרְגֵנוּ. שוטרי העם מבטאים בכך את חוסר הצלחת שליחות משה, וגם משה עצמו מרגיש בכך ולכן חוזר אל הקב"ה בטענה ששליחותו רק הרעה את מצב העם: וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ.

את תגובת הקב"ה נקרא כבר בפרשה הבאה.