פרשת כי תשא

חלקה הראשון של הפרשה מתרחש עדיין על הר סיני, ומשה מקבל ציוויים נוספים:

מצוות מחצית השקל:

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהֹוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.(שמות,ל,י"ב).

בני ישראל מצווים לתת כל שנה מחצית שקל המיועד למימון העבודות בבית המקדש. התורה מחייבת כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה לתת את מחצית השקל, וספר החינוך (ספר החינוך ק"ה) כותב:

והכל חייבים לתנם, (שקלים שם) כהנים לוים וישראלים, גרים ועבדים משוחררים אבל לא נשים ועבדים וקטנים, ואם נתנו מקבלים מהן, אבל לא מן הגויים, חלק ונחלה לא יהיה להם בתוכנו.

כסף זה היה מיועד לתשלום עבור קורבנות הציבור וצרכים נוספים של המקדש:

מצות נתינת מחצית השקל בשנה – שייתן כל אחד מישראל מבן עשרים שנה ומעלה בין עני בין עשיר מחצית השקל… והיו מניחין הכל בלשכה אחת שבמקדש, ומשם היו מוציאין לקנות תמידין ומוספין וכל קרבן הקרב על הצבור ונסכיהם, והמלח שמולחין בו את הקרבנות, ועצי המערכה, ולחם הפנים ושכר העושה לחם הפנים, והעומר ושתי הלחם, ופרה אדמה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית. (ספר החינוך, ק"ה).

עשיית הכיור:

וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרׇחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם. (שמות,ל,י"ח)

משה מצווה לעשות את הכיור שבו יקדשו (ירחצו) הכוהנים את רגליהם וידיהם לפני כניסתם לעבוד בקודש. הכיור נעשה מנחושת, והוא הוצב בחצר המשכן בין המזבח לאוהל מועד.

כנו של הכיור המוזכר בציווי הוא הבסיס עליו הוא עומד:

ועשית כיור נחשת וכנו נחשת – זה בסיס שתחת הכיור. לרחצה – לקידוש ידים ורגלים של כהנים. (ילקוט לקח טוב).

עשיית שמן המשחה:

הקב"ה מצווה את משה לעשות שמן משחה שישמש למשוח את המשכן וכליו ואת הכוהנים. המתכון המדויק של שמן זה נאסר לעשייה או שימוש פרטי מחוץ למשכן:

על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשה כמוהו –ת״ר המפטם את השמן ללמוד בו, או על מנת למסרו לצבור פטור, לסוך ממנו חייב, מנלן להקיש שמן המשחה לקטורת הסמים, מה קטורת למוסרה לצבור מותר, אף שמן המשחה למוסרה לצבור מותר, וקטורת גופא מנלן, דכתיב והקטורת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו לכם, מה ת״ל לכם, לכם הוא דאסור, אבל למוסרה לצבור פטור כו׳.. (לקח טוב).

מציווי זה למדו מוני המצוות כמה מצוות: למשוח כהן גדול ומלך בשמן המשחה, איסור לאדם אחר לסוך בו, ואת האיסור לעשות שמן במתכונתו (על פי אותו המתכון).

הקטורת:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ. (שמות, ל, ל"ד-ל"ה).

הקב"ה מצווה את משה על עשיית הקטורת. הכוהנים צוו להקטיר את הקטורת על מזבח הזהב שעמד בקודש (בתוך אוהל מועד). ומקטירים אותה פעמיים ביום: חצי מהכמות בבוקר וחצי בערב אחרי הקרבת תמיד של בין ערביים.

את הרעיון העומד מאחרי המצווה מסביר בעל ספר החינוך (ק"ג):

להגדיל כבוד הבית ולהיות מעלתו ומוראו על פני כל אדם. ואי אפשר להגדיל דבר בלב בני אדם ומחשבתו, רק בדברים שהוא חושב אותם לגדלה וימצא בהם תענוג ושמחה. וידוע כי ענין הריח הטוב הוא דבר שנפש אדם נהנית בו ומתאווה אליו ומושך הלב הרבה…

את המתכון המדויק של הקטורת שנעשתה במקדש אסור לעשות להריח בה מחוץ למקדש, ועונשו של העובר על איסור זה הוא כרת.

הציווי על בעלי המלאכה לבניית המשכן:

הקב"ה מכריז באוזני משה מיהם בעלי המלאכה שימונו על עשיית המשכן ובגדי הכהונה – בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, ומכאן למדו:

ראה קראתי בשם –מיכן אמרו רבותינו אין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן הכריזו עליו מן השמים. (לקח טוב)

הציווי על השבת:

הקב"ה מצווה את משה על שמירת השבת:

וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם. (שמות, ל"א, י"ג).

חכמים נדרשו לשאלה: מדוע דווקא כאן, לאחר הציווי על המשכן, מצווה הקב"ה על שמירת השבת? הרשב"ם מביא את התשובה המוכרת לכך:

אך את שבתותי – אפילו מלאכת המשכן לא תעשו בשבת.

משמע, הוזהרו בני ישראל לשמור את השבת בסיום הציווי על בניית המשכן כדי לומר שלמרות שנראה שהמשכן הוא חשוב ומיוחד ולכן צריך לבנותו כמה שיותר מהר- ואפילו לעבוד בשבת כדי לזרז את בנייתו, זה לא נכון ואסור לחלל את השבת אפילו בשביל המשכן.

עוד למדו מכאן חכמים לגבי העבודות האסורות בשבת:

מכאן למדנו שכל המלאכות הנעשות במשכן אסורות לעשות בשבת שעל כולם הזהיר שלא לעשות בשבת. (חזקוני, שמות, ל"א,י"ג).

הקישור שבין המשכן והשבת לימד את חכמים לבחון מהן המלאכות שנעשו במשכן ומתוכן ללמוד מהן המלאכות האסורות בשבת.

חטא העגל:

חלקה השני של הפרשה מתאר את המתרחש במחנה ישראל בזמן שמשה בהר סיני:  וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. (שמות, ל"ב,א)

בני ישראל חוששים מכך שמשה מתעכב על הר סיני ולכן פונים אל אהרון שיעשה להם תחליף – אלוקים אחרים, שינהיג אותם. בעלי המדרש שואלים כיצד עשה זאת אהרון? ותשובתם היא שמעשי אהרון באו לנסות ולעקב את בני ישראל:

ויאמר אלהם אהרן – אפשר לא מיחה בהם אהרן, אלא מלמד שהלכו אצל חור ולא שמע אליהם והרגוהו, וסידרו משה רבינו בקיצור.

פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם –אמר שמא הנשים יהיו חסות על תכשיטיהן ותכשיטי בניהם ובנותיהם ויתבטל עד שיבא משה אבל לא הועיל כלום, שנאמר ויתפרקו. (ילקוט לקח טוב)

בני ישראל מביאים את הזהב לאהרון, והוא יוצר את העגל. לאחר מכל בני ישראל פונים לשמוח ולחגוג סביב העגל. אפשר שחגיגה זו היא פורקן לפחד שאחז בהם כאשר משה לא שב והם חששו שיישארו ללא מנהיג במדבר.

הקב"ה פונה למשה ומצווה עליו לרדת למחנה, וניסוח דברי ה' מעורר מחשבה:

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.(ל"ב, ז)

ייחוסם של בני ישראל למשה מעורר קושי- הרי לא משה הוא זה שהוציאם ממצרים! הסבר אחד לכך הוא שבני ישראל טעו שמשה הוא בעל כוחות מאגיים ולכן הוא זה שהעלה אותם וניצח את המצרים ולכן קורא להם קב"ה עמו של משה.

הסבר נוסף מובא במדרש רבה והוא בא להסביר מי היו החוטאים:

לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ – הָעָם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָא עַמְּךָ, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם מִנַּיִן הֵם עַמִּי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַמְּךָ הֵם, שֶׁעַד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם אָמַרְתִּי לְךָ: וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי (שמות ז׳:ד׳), אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁלֹא לְעָרֵב בָּהֶם עֵרֶב רָב, אַתָּה שֶׁהָיִיתָ עָנָו וְכָשֵׁר אָמַרְתָּ לִי לְעוֹלָם מְקַבְּלִים הַשָּׁבִים, וַאֲנִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַה הֵם עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת, אָמַרְתִּי לְךָ, לָאו, וְעָשִׂיתִי רְצוֹנְךָ, וְהֵם הֵם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהֵם עָשׂוּ אוֹתוֹ וְגָרְמוּ לְעַמִּי לַחֲטֹא.

לעומת זאת הלקח טוב מביא שבכך פתח הקב"ה למשה את הפתח לבקש רחמים על עם ישראל:

וידבר ה׳ אל משה לך רד כי שחת עמך – אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם בתחלה אמרת לי בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב), ואמרת והוצא את עמי בני ישראל (שם ג׳:י׳), ועכשו אומר כי שחת עמך, אם טובים ואם רעים שלך הם, שנאמר והם עמך ונחלתך (דברים ט׳:כ״ט).

משה מבקש רחמים על בני ישראל ואת דבריו אנו קוראים כקריאת התורה בימי תענית, כבקשה למחול גם לנו: וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה.

כאשר משה יורד מהר סיני הוא שובר את לוחות הברית וטוחן את העגל, ומערבב את האבקה במים ומשקה בה את בני ישראל. משה גם מקבץ אליו את בני שבט לוי ויחד הם מענישים את העם והורגים בהם 3000 איש, ולאחר מכן גם הקב"ה נוגף את בני ישראל (אך לא מוזכר מספר המתים במגפה).

אוהל מועד יוצא ממחנה ישראל:

בתגובה לחטא העגל מצווה הקב"ה את משה להוציא את אוהל מועד – האוהל בו היה משה מדבר עם ה', אל מחוץ למחנה: וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כׇּל מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

החטא מביא לכך שבמידה מסוימת הקב"ה עוזב את העם, גם אם בצורה סמלית, ואילו כאשר יבנו את המשכן יחזור האוהל לתוך המחנה ובכך יסמל את חזרת הקב"ה והסליחה לעם.

הלוחות השניים:

משה עולה שוב להר סיני לכתוב את לוחות הברית השניים, לוחות שיבואו במקום אלו שהוא שבר, אך הפעם לא הקב"ה כותב אותם אלא משה. משה מוזהר בהר מפני כריתת ברית עם יושבי הארץ והליכה בדרכם.

פרשת המועדות:

התורה מסיימת את הפרשה בפרשת המועדות בו מצווה משה וישראל על שמירת שלושת הרגלים והשבת.