פרשת יתרו

בסופה של פרשת שמות חוזר משה אל הקב"ה, כנראה חזרה אל הר ה' בסיני, ושם טוען בפניו – והצל לא הצלת, והפרשה מסתיימת בתשובת הקב"ה אליו:(א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.  לכאורה נראה שפתיחת פרשת וארא הוא ההמשך הישיר של אותו שיח- וכך רוב הפרשנים תופסים זאת, אולם עיון בפסוקים מגלה שמדובר בהתגלות חדשה שמופיעה בתחילת פרשת וארא (להרחבה על הנושא ניתן לעיין במאמרו של הרב אלחנן סמט- נאום ה' בראש הפרשה – מבנהו ומשמעותו באתר דעת, ובספרו של הרב עידו פכטר- עומק הפשט לפרשת שמות).

התגלות למשה:

בתחילת פרשת וארא ישנה התגלות חדשה למשה:

(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה.
(ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
(ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ.
(ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי.
(ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.
(ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.
(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהֹוָה.
(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

(י) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
(יא) בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.
(יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהֹוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.
(יג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

מתי מתקיימת ההתגלות שבתחילת פרשת וארא?

לכאורה הדברים הם המשכם של סיום פרשת שמות, אך ישנם כמה עניינים המובילים למחשבה שיש פער זמן בין שתי הפרשות, ובפרשת וארא מופיעה שליחות חדשה מזו שמתוארת בפרשת שמות: השליחות בשומת היא כלפי בני ישראל והשיגה את תפקידה- בני ישראל האמינו, ואילו זו מכוונת אל פרעה ובני ישראל לא מקשיבים אל משה, אהרון מצטרף למשה לדבר אל בני ישראל ואילו כאן מצטרף כדי לדבר אל פרעה- מתוך קל וחומר שאם בני ישראל לא הקשיבו למשה איך יקשיב לו פרעה? 

וכך מסכם זאת הרב סמט:

במילים אחרות: לפנינו פסק זמן ממשי במהלך עלילת הסיפור, שבו מוטלת השליחות מחדש על משה ועל אהרן. הן במעמד הסנה והן בפרשתנו מוטלת על משה שליחות כפולה: האחת אל בני ישראל, והאחרת אל פרעה. אלא שבמעמד הסנה עיקר הדיון בין ה' למשה הוא ביחס לשליחות אל העם (השליחות אל פרעה נידונה רק בשלושה פסוקים – יח-כ – מתוך שלושים ותשעה פסוקים המוקדשים למעמד). שליחות זו אל העם הצליחה, בעוד שהשליחות אל פרעה נכשלה כליל.
בפרשתנו משתנה היחס בין שתי השליחויות: ההכנה לשליחות אל פרעה תופסת מקום מרכזי. אמנם גם בפרשתנו הוטלה על משה שליחות אל העם, וזו נכשלה, אולם דווקא השליחות אל פרעה עתידה להצליח בהמשך. הצורך בהטלה מחודשת של השליחות אל פרעה מובן: כישלונו הגמור של משה בהופעתו הראשונה לפניו וטענתו אל ה' (ד', כג) "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה…" מחייבים התחלה חדשה. בהגדרה החדשה של השליחות אל פרעה ישנו תפקיד ברור לאהרן (- מה שלא היה במעמד הסנה), וישנו דיון מחודש ומפורט בסירובו של פרעה ובתהליך הארוך שעתיד להכניעו (ז', א-ה).

אך כמה זמן עבר בין מעמד הסנה ובין השליחות בפרשת וארא?

חז"ל כבר שמו לב לכך שיש פערי זמן שלא מתוארים בתורה. המדרש מתייחס לזמן שבין הכבדת העבודה ואי הצלחת השליחות הראשונה לחזרתם של משה ואהרון למצרים, ומציינים שעברו שישה חודשים בין האירועים: 

וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר, וַיִּפְגְּעוּ אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָבִים, אַחַר שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל משֶׁה בְּמִדְיָן וְאָמַר לוֹ: לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם (שמות ד׳:י״ט), בָּא משֶׁה מִמִּדְיָן וְאַהֲרֹן מִמִּצְרָיִם, וַיִּפְגְּעוּ בָּהֶן שׁוֹטְרֵי יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיוּ יוֹצְאִין מִלִּפְנֵי פַּרְעֹה. מַהוּ נִצָּבִים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּתָן וַאֲבִירָם הָיוּ עִמָּהֶן, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן: וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים (במדבר ט״ז:כ״ז), הִתְחִילוּ מְחָרְפִין וּמְגַדְּפִין כְּלַפֵּי משֶׁה וְאַהֲרֹן: (שמות רבה).

נראה שהמדרש בא להסביר את טענת משה בהמשך- והצל לא הצלת, ואת אי הקשבת בני ישראל למשה בפרשת וארא: אם הדברים היו מתרחשים מיד, גם לבני ישראל היה ברור שעדיין לא הגיע הזמן להתייאש, אבל תגובת משה ובני ישראל מלמדים על כך שעבר זמן ניכר שבו בעצם הובהר לעם שהשליחות לא הצליחה וזה הגורם לייאושו של משה ולאי הקשבת בני ישראל. 

הרב עידו פכטר מתייחס לגילו של משה באירועים וסובר לומר שעבר בין 20-30 שנים בין השליחות שבשמות ובין זו שבוארא: משה בורח ממצרים כבחור צעיר, הוא שב בפעם הראשונה בגיל שבין 35- 50.  זהו גיל שבו כבר כנראה שעבר מספיק זמן שימותו האנשים המבקשים את מותו ועדיין הוא יהיה בגיל שבו סביר שיהיו לו ילדים קטנים. ואילו ביציאת מצרים משה עומד כבר בגיל שמונים, משמע (לפי חישוב זה) שעבר זמן לא מבוטל משליחות מעמד הסנה ועד השליחות של וארא.

טיעון זה מסביר מדוע לא הקשיבו בני ישראל למשה- שהרי עבר כל כך הרבה זמן והם חשו שהוא נטש אותם לאחר שבגללו פרעה הכביד את עולו עליהם. כמו כן, בהסבר זה ניתן למצוא תשובה לשאלה- מתי חזרה ציפורה למדיין? והיא שבה עם משה למדיין בסיומה של פרשת שמות. 

בניגוד לדעה זו מסביר הדעת מקרא שמטרתה של השליחות החדשה באה משום שמשה היה בטוח שהשליחות לא הצליחה ולכן הוא משוחרר מתפקידו. משום כך חוזר הקב"ה על אותם קווים מנחים שהיו במעמד הסנה בכדי לחדד למשה את ההבנה שהכל מתוכנן- מה שנראה חוסר הצלחה ראשוני הוא רק יריית הפתיחה לתהליך מורכב יותר, ולכן הציווי עליו עדיין עומד בעינו.

מגילת היוחסין של משה ואהרון:

לאחר חידוש השליחות מספרת התורה על ייחוסם של משה ואהרון. ניתן להסביר זאת בשתי דרכים- האחת היא שכשם שבפרשת שמות ישנה פתיחה עם עם סקירה של משפחות בני ישראל, כך גם השליחות הזו מתחילה בסקירה כזו (המתמקדת דווקא במשה ואהרון ולכן מצוינים בה השבטים עד לוי). דרך שנייה להסביר זאת היא שהדברים באים כהקדמה בעקבות פער הזמן שעבר בין שתי השליחויות של משה למצרים, ולכן באה התורה להכיר את משה חזרה לבני ישראל- ולהציג כחלק מהעם בניגוד לזיהוי שלו כמצרי או מדייני.

מכות מצרים:

התורה מתארת את שבע מכות מצרים הראשונות- דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר שחין וברד.