למרות שבצלאל ואהליאב הופקדו על מלאכת המשכן, עם ישראל כולו לקח בו חלק. אולם ישנו כלי אחד שבו כותבת התורה באופן מפורש: " וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת-הָאָרֹן". מדוע מציינת התורה את בונה הכלי? והתשובה טמונה בכך שבצלאל דווקא על כלי זה נתן את נפשו.
משה מספר לעם: רְאוּ קָרָא יְהֹוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי, וממנה אותו על עבודת המשכן. בעלי המדרש דנו מדוע דווקא בשם בצלאל קרא הקב"ה ומה ניתן ללמוד מכך?
נחלקו חכמים האם המשכן צווה לכתחילה או בדיעבד וההשלכות של המחלוקת על מקומו של המשכן קשורה גם בתחומים נוספים, ובעיקר ביחסינו לעולם החומר בכלל.
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – מדוע הקהיל משה את העם? הרב בכור שור מוצא סיבה מעניינת לכך הקשורה ברצון של כלל עם ישראל להשתייך לבוני המשכן.
התורה מצווה על שמירת השבת, אך במשכן עצמו השבת לא נשמרה! כיצד להתייחס לדואליות הזו ומה ניתן ללמוד מכל על היחס שבין היחיד והחברה המתבטא במשכן?
בתורה, החכם אינו מי שמביא רעיון חדש אלא דווקא זה שיודע לעשות: 'מלא אתם חכמת לב לעשות כל..' החכם הוא זה המתרגם רעיון לכדי מעשה ועשייה.
התורה מצווה בפרשת כי תשא ובתחילת פרשת ויקהל על שמירת השבת, ועולה השאלה מדוע לתורה חשוב להכניס ציווי זה בתוך עניין המשכן? מהו הקשר שבין השבת והמשכן?
בפרשת ויקהל מספרת התורה על הציווי לקחת תרומה מבני ישראל והיא מדגישה שהתרומה תהיה: מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה – מאת בני ישראל, אך מדוע מדגישה זאת התורה? הרי ברור שהתרומה מגיעה מבני ישראל! נעיין בדברי בעל הכלי יקר.
מספרת התורה על עושי המשכן שהקב"ה: 'מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב'. ה"לב" עובר כחוט השני לאורך כל פרשות המשכן. אך מיהו "חכם לב", ומדוע דווקא הוא מופקד על הכנת המשכן וכליו ובעצם מהווה את הבסיס לכל המלאכה?
יש אדם שמצליח להגיע לדרגה כזאת שהלב מרומם ומרים אותו, נושא אותו "יותר ממה שהוא". זה יכול להיות בנדבת חומרים למשכן, בעזרה לזולת, ביחס אישי לבני משפחה, לחברים לעבודה ולחברים בכלל.
פרשת ויקהל נאמרה בכינוס יחדיו של כל עם ישראל: 'וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. התורה פותחת את הפרשה במצוות השבת, ועולה השאלה למה דווקא מצווה זו נאמרה בהקהל?
פרשת ויקהל (שמות ל״ה–ל״ח) מתארת את תחילת ביצוע בניית המשכן וכליו לאחר חטא העגל והכפרה עליו. משה מקהיל את כל בני ישראל ומעביר להם תחילה את צו ה’ על שמירת השבת – איסור עשיית מלאכה בשבת, ובפרט איסור להבעיר אש ביום השבת. חכמינו למדו שסמיכת ציווי השבת לציווי המִשכן מלמדת על כך שכל ל״ט אבות המלאכה האסורות בשבת נגזרו מסוגי המלאכות שנעשו בהקמת המשכן.
לאחר הזכרת השבת, משה מוסר את ציווי ה’ על איסוף תרומות מהעם – חומרים שונים הדרושים לבניית המשכן – ומונה את מרכיבי המשכן וכליו כפי שנצטווה בהם בהר סיני. הוא מזמין את כל בני ישראל לתרום את חומרי הגלם שמהם יבנה המשכן, כליו ובגדי הכהונה. העם אכן מביא תרומות בשפע רב כל כך, עד שמשה צריך להורות להם להפסיק להביא משום שיש כבר די והותר חומרים למלאכה.
לאחר איסוף התרומות, משה מודיע על מינוי האומנים הראשיים: בצלאל בן אורי משבט יהודה ואהליאב בן אחיסמך משבט דן, יחד עם “כל איש חכם־לב”, לבצע את עבודת הבנייה המורכבת. בצלאל ואהליאב מתוארים כמי ש”מילא אותו רוח אלוקים, בחוכמה, בתבונה ובדעת” (שמות ל״ה: ל־לא) לבנות את המשכן, ואף ללמד אחרים את המלאכה (כפי שמודגש בפסוק ל״ה: לד). בהמשך הפרשה מובא תיאור מפורט כיצד עשו האומנים את כל חלקי המשכן בדיוק כפי שנצטוו. עיקר הפרשה מוקדש לתיאור בניית המשכן וכליו, בסדר הבא:
התיאור בפירוט זה כמעט זהה לציוויי ה’ שכבר הופיעו בפרשות תרומה ותצוה (וגם תחילת כי־תשא) לגבי בניית המשכן וכליו. סדר העשייה בפרשת ויקהל שונה במקצת מסדר הציווי שבפרשות הקודמות – למשל, כאן מתחילים בבניית היריעות והמבנה לפני תיאור עשיית הארון וכלי הפנים – והפרשנים דנו בשאלה מדוע סדר הפרטים שונה ומה משמעות הדבר. בסוף הפרשה (שמות ל״ח:כ) הושלמה מלאכת עשיית כל חלקי המשכן; בהרכבתם ובהקמת המשכן עצמו תעסוק הפרשה הבאה, פקודי.
רוב פרשת ויקהל עוסקת בביצוע בפועל של ציוויים שניתנו בפרשות תרומה ותצווה, ולכן אין בה מצוות חדשות מרובות . המצווה העיקרית המופיעה בפרשה היא חידוש ציווי השבת – איסור המלאכה ביום השביעי. התורה מדגישה כאן במיוחד את האיסור “לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת” (שמות ל״ה: ג). חז”ל למדו מכאן שאפילו הבערת אש – פעולה הנחוצה בדרך כלל להכנת אוכל ועשיית מלאכות – אסורה בשבת, וחכמי ההלכה דנו מדוע הוזכרה הבערת אש בפירוש:
יש שראו בכך ייחוד איסור זה לאזהרה (לאו) בפני עצמו, ויש שלמדו מכך שכל מלאכה אסורה נפרדת (ללמד שחילול שבת על כל מלאכה הוא עבירה נפרדת). לפי מניין המצוות של הרמב״ם, פסוק זה מייצג את המצווה היחידה הנמנית בפרשת ויקהל – איסור הבערת אש (או עשיית דין והענשת מוות) בשבת. מעבר לכך, שאר הפעולות המתוארות – בניית המשכן, יצירת הכלים, התרומה וכדומה – אינן מצוות לדורות אלא הוראות שעה שבוצעו אז (המצווה לבנות מקדש ניתנה כבר קודם באופן כללי). עם זאת, מתוך הפרשה נגזרים עקרונות הלכתיים חשובים: כאמור, הגדרת מלאכות שבת נלמדת ממלאכות המשכן, והעובדה שבניית המשכן נעצרת בשבת מלמדת ששמירת השבת אינה נדחית אפילו למען משימה קדושה זו.
