פרשת בא

מכת הארבה:

הארבה מגיע כהשלמה למכת הברד- וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כׇּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה.

במכה זו כבר עבדי פרעה באים לפרה בטענה- עד מתי יהיה זה לנו למוקש, ופרעה מוכן לתת לגברים בלבד ללכת לעבוד את ה'.

לאחר שמביא ה' את הארבה פרעה מבקש ממשה להסיר את המכה אך לאחר מכן לא מוכן לשחרר את בני ישראל.

מכת החושך:

לאחר מכת הארבה מביא הקב"ה על מצרים חושך שלושה ימים, בזמן שלבני ישראל היה אור.

פרעה הפעם מוכן לשחרר את כל העם לעבוד את ה'- אך בתנאי שהמקנה יישאר במצרים.

פרעה מגרש את משה ואהרון ומזהיר אותם שלא יחזרו לראות אותו שוב.

מכת הבכורות:

הקדמה למכת הבכורות:

פרק י"א כולו מוקדש להקדמה שאומר הקב"ה אל משה לקראת מכת הבכורות.

הקדמה זו מתמקדת בשני דברים- קודם כל הציווי לשאול כלי כסף וזהב מהמצרים, ובנוסף מתאר הקב"ה בפני משה את שעתיד להתרחש במהלך המכה.

לאחר הקדמה תגיע הכנה מעשית.

קידוש החודש וציווי פסח מצרים:

הקב"ה נותן לבני ישראל את מצוותם הראשונה- קידוש החודש, ולאחר מכן מצווה על פסח מצרים- אכילת הפסח על מצות ומרורים, אכילה חפוזה, משיכת המזוזות בדם. 

ציווי פסח לדורות:

משה מצווה את בני ישראל לקיים את סדר הפסח לדורות כזיכרון ליציאת מצרים. 

הציווי מתחלק כמה חלקים: אכילת קורבן פסח, אכילת מצות ואיסור חמץ, האמירה לבנים, חג שבעת ימים. 

מכת הבכורות וגירוש בני ישראל ממצרים:

בחצות לילה מכה הקב"ה את בכורי מצרים ומתחילה זעקה גדולה בכל ארץ מצרים. 

המצרים ממהרים לזרז את בני ישראל לצאת ממצרים עד שבני ישראל לא מספיקים להחמיץ את בצקם ולכן אוכלים מצות בשבעת הימים שלאחר היציאה.

יחד עם בני ישראל יוצאים רבים מבני מצרים.

התורה חוזרת שוב על עניין חגיגת חג הפסח כזיכרון ליציאת מצרים. 

מצוות הקשורות בזיכרון יציאת מצרים:

מצוות פטר רחם:

מצווה לקדש את הולד הבכור באדם ובבהמה. 

הבהמות עליהן מצווים הם בהמות הבית הטהורות- בקר וצאן. ומהבהמות הטמאות- רק החמור בכלל המצווה. 

עניין הקידוש הוא לתת אותם לכהן שיקריב ויאכל אותם בירושלים. 

את בכור החמור והאדם יש לפדות בכסף. בהמה שלא נפדית נערפת.

המצווה משמשת כזיכרון ליציאת מצרים שבה נפדו בכורי ישראל מהמוות בכך שהקב"ה לקח אותם להיות שלו, ולכן צריך לתת לו אותם או לפדותם:

 וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְהֹוָה כׇּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהֹוָה כׇּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכׇל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.

חג פסח ומצוות סיפור יציאת מצרים:

אנו מצווים לחגוג את חג הפסח שבעה ימים זיכרון ליציאת מצרים. 

בנוסף, אנו מצווים לספר בכל שנה בליל הסדר את יציאת מצרים הן כזיכרון למה שהיה והן מבחינת חינוך לדורות הבאים ולהעברת הזיכרון אליהם. 

עניין הסיפור ומתן הגורם למצווה בכך שהיא תשמש להעברת הזיכרון לדור הבא משותפת גם לפטר רחם וגם לחג הפסח. 

מצוות תפילין:

אנו מצווים לקשור תפילין של יד ותפילן של ראש על גופנו ובהם לכתוב פרשיות המזכירות את אמונת ה' ויציאת מצרים (שמע, והיה אם שמוע, קדש לי, והיה כי יביאך).

מעניין הוא שמצוות התפילין באה פעמיים – פעם כסיומה של מצוות הפסח ופעם כסיומה של מצוות פטר רחם, ובשני המקרים היא נאמרת כחלק מההגדה לדור הבא:

בפסח:

(ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכׇל גְּבֻלֶךָ.

(ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

(ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהֹוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם.

בפטר רחם:

(יג) וְכׇל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה.
(יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
(טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְהֹוָה כׇּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהֹוָה כׇּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכׇל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.
(טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם.