תוכו כברו

לפני כמה שנים נחשפתי לתפקיד מסוים בשירות הציבורי שרציתי להתמנות אליו, לא תפקיד משמעותי מאוד, אבל בכל זאת רציתי. בעבורי, באותם ימים, זאת הייתה קפיצת מדרגה. אחד מחבריי התלהב מאוד מעצם העניין והציע את עזרתו בנושא. לאחר כמה ימים חזר אליי אותו חבר ובשורה בפיו: לאחר שערך כמה בדיקות ושיחות, נראה שהתפקיד לא מתאים לי ויש הרבה קשיים בדרך למינוי לתפקיד. בקיצור, הוא הוריד אותי מהעניין בצורה משכנעת והאמנתי לו בכל ליבי. להפתעתי, לאחר כמה שבועות הוא עצמו מונה לאותו תפקיד שכביכול בדק ובירר בעבורי. תסכול גמור, זה מה שהרגשתי. תסכול שלא נבע מאי מינוי לתפקיד, אלא מתחושת האכזבה מהאדם. איך אפשר להתנהל כשאומרים לך משהו אחד, בפועל חושבים משהו אחר ובסוף עושים משהו שלישי?

לצערנו, הרי שכל אחד כנראה נתקל בתופעות האלו.

בפרשת תרומה אנו מתחילים להתעסק בבניית המשכן. תכלית הקמת המשכן, על כל כליו, מצוינת בתחילת הפרשה: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). כלומר, תכלית הקמת המשכן היא השראת שכינתו של הקב"ה בתוך בני ישראל. תכלית זו באה לידי ביטוי בכלי המשכן השונים, כפי שמסביר הרמב"ן (1194-1270, ספרד):

"והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת", על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השולחן והמנורה שהם כלים כמוהו… וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר" (רמב"ן, שמות כה, א).

סוד כלי המשכן הוא לשמש כמקום מנוחת השכינה בקרב עם ישראל. המדרש מסביר במשל נאה מדוע ביקש הקב"ה את הכנת הכלים בידי עם ישראל דווקא:

"לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ תֵּדַע שֶׁאֶצְלְךָ אֲנִי סוֹעֵד, אֶלָּא לֵךְ וְתַקֵּן לִי. הָלַךְ אוֹהֲבוֹ וְהִתְקִין מִטָּה שֶׁל הֶדְיוֹט, מְנוֹרָה שֶׁל הֶדְיוֹט, וְשֻׁלְחָן שֶׁל הֶדְיוֹט. כֵּיוָן שֶׁבָּא הַמֶּלֶךְ בָּאוּ עִמּוֹ שַׁמָּשִׁין סִבְּבוּ מִכָּן וּמִכָּן מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב לְפָנָיו, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹהֲבוֹ אֶת כָּל הַכָּבוֹד הִתְבַּיֵּשׁ וְהִטְמִין אֶת כָּל מַה שֶּׁהִתְקִין לוֹ שֶׁהָיָה הַכֹּל הֶדְיוֹטוֹת, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ לֹא אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁאֶצְלְךָ אֲנִי סוֹעֵד, לָמָּה לֹא הִתְקַנְתָּ לִי כְּלוּם. אָמַר לוֹ אוֹהֲבוֹ רָאִיתִי אֶת כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה שֶׁבָּא עִמְּךָ, וְנִתְבַּיַּשְׁתִּי וְהִטְמַנְתִּי כָּל מַה שֶּׁהִתְקַנְתִּי לְךָ שֶׁהָיוּ כְּלֵי הֶדְיוֹטוֹת. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹסֵל אֶת כָּל כֵּלַי שֶׁהֵבֵאתִי וּבִשְׁבִיל אַהֲבָתְךָ אֵינִי מִשְׁתַּמֵּשׁ אֶלָּא בְּשֶׁלָּךְ" (במדבר רבה טו, ח).

הקב"ה אומר לבני ישראל: אני בא אליכם, אני שוכן בקרבכם, אני רוצה את הכלים שלכם. אל תטמינו אותם, אל תחביאו אותם, את הכלים שלכם אני רוצה – תקנו אותם. תהפכו אותם לכלים ראויים לקבלת השכינה. אני מבקש דווקא כלים שלכם ולא שלי – גם אם שלי הם הרבה יותר מפוארים. "אני פוסל את כל כלי שהבאתי… איני משתמש אלא בשלך… אֶלָּא, לֵךְ וְתַקֵּן לִי".

רבי משה אלשיך, "האלשיך הקדוש" (1506-1600, צפת), מסביר באופן מיוחד את ההכנה שכל אדם צריך לעשות כדי להפוך לכלי המסוגל לקבל שכינה של הקב"ה:

"וע"פ הדברים האלה תהיה כוונת הכתוב ועשו לי מקדש וכו'. כי אחת דבר אלקים, שתים זו שמענו. אחת ועשו לי מקדש, שנית, שיעשו באופן יתקיים המקדש. במה שיכשירו מעשיהם. להיות עצמם היכל ה' ותהיה שכינתו יתברך שוכנת בתוכם ובקרבם שיהיו היכל ה' המה… כי אין הוא יתברך עושה עיקר מהעצים ואבנים כי אם מהאנשים צדיקים אשר נפשותיהם משכנות לאביר יעקב". (תורת משה, שמות כה, ח)

הקב"ה מבקש מעם ישראל לתקן את מעשיהם ואת דרכם כאילו היו "כלים", לפעול כך ש"יתקיים המקדש" ולא רק "לעשות את המקדש". על כל אחד מאיתנו להכשיר את מעשיו כדי שנהיה ראויים כולנו להשכנת השכינה בתוכנו, לקיים את המקדש ואת המציאות במעשינו ובדרכנו. "שיהיו היכל ה' המה".

מבית ומחוץ

את הדרך להכשרת מעשינו אפשר ללמוד מאופן עשיית הכלים במשכן. אולי משום כך פירטה התורה ביתר פירוט את אופן עשייתם. מכל כלי וכלי, החל מארון הקודש ועד לאדני הקרשים, אפשר ללמוד דרך ארץ ומוסר השכל. בשל קוצר היריעה אני מבקש להתמקד בפן אחד בלבד של עניין זה, בזווית אחת הנוגעת למבנה ארון ה':

"וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ. וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב" (שמות כה, י–יא).

מה ניתן ללמוד מהציווי לצפות את הארון בזהב מבית ומחוץ? ראשית, נעיין בפן הטכני הפשוט:

"אמר ר' חנינה דצפורן: שלש תיבות עשה בצלאל את הארון: שתים של זהב ואחד של עץ. שיקע של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ, ואח"כ צִפָּה שפתותיהן זהב, לקיים מצות עשה, שנאמר: 'ויצפהו זהב טהור מבית ומחוץ'" (מדרש תנחומא, ויקהל ז).

ארון ה' היה מצופה זהב גם מבפנים וגם מבחוץ, ובאמצע היה ארון מעץ. לכאורה, אין צורך באותה תיבת עץ. הרי אפשר היה להכין את הארון כולו מקשה אחת זהב, כמעשה המנורה, ללא חומר פנימי נוסף. מדוע, אם כן, ציוותה התורה רק לצפות את הארון זהב?

רבי יוסף בכור שור (המאה 12, צרפת) מסביר שבשל הצורך לשאת את הארון בכתף, חסה התורה על נושאיו ועל נושאי כלים אחרים ולכן הארון עצמו, לא כולו זהב. כדי להקל על משקלו, הכניסה בתווך את העץ החלול, עץ שיחזיק את הזהב:

"וצפית אותו זהב. ראוי היה הארון להיות כולו של זהב אלא שהיה כבד לנושאו והוא נשוא בכתף כדכתיב: 'כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו', וכן מצינו במזבח שצוה הק' לעשות הלוחות נבוב לוחות וחלול מבפנים כדי שלא יהיה כבד" (  בכור שור, שמות כה, יא).

אך חכמינו ז"ל, ב"סיפא" של אותו מדרש שהבאנו לעיל, ממשיכים ומסבירים מה באה התורה ללמד אותנו בציפוי הארון זהב מבית ומחוץ. על פי המדרש, אופן הכנת הארון נושא משמעות רוחנית עמוקה:

"מכאן שיהא תלמיד חכם תוכו כברו, שנאמר: 'מבית ומחוץ תצפנו'".

בתיאור ההכנה של הכלי המרכזי ביותר במשכן, הכלי היחיד אשר שוכן בקודש הקודשים ואשר עליו נחה השכינה, מבקשת התורה ללמד אותנו מוסר. יש כלל אחד שאנחנו חייבים להקפיד עליו: אם אנחנו מבקשים להיות ראויים להשכנת השכינה עלינו להיות "תוכו – כברו". מה שיש לנו בפנים, שיהיה כלפי חוץ. באופן ברור וטהור. במצב של "אחד בפה, אחד בלב" לא נהיה ראויים להיות כלים לקבלת השכינה.

הרמב"ם, רבי משה בן מימון (1138-1204, מרוקו ומצרים) מנסח את הדברים באופן ברור וחד בהלכה:

"אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו, והענין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות… ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות" (רמב"ם, הלכות דעות ב, ו).

אין בעולם רע מהצבועין

המלך ינאי אלכסנדר,[1] אשר היה משושלת בית חשמונאי, מסר לאשתו, המלכה שלומציון אלכסנדרה,[2] צוואה חדה וברורה:

"אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (סוטה כב, ע"ב).

הצבועין הם אותם אנשים שעושים מעשה זמרי (מעשה נבלה) ומבקשים שכר פנחס (שכר אלוקי). אלו אנשים שמציגים כל חייהם מציאות אחרת מזו שאותה הם מרגישים, מציאות מדומה. אלו אנשים שבמעשיהם מרחיקים את השכינה מקרבתם והם אינם ראויים ששכינה תשרה בקרבם.

בעל "מסילת ישרים", רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל[3] (1707-1746, איטליה וא"י), כותב בשער הענווה של ספרו על הצבועים, וזה לשונו:

"הנה כלל הענווה הוא, היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאווה ממש… וכשנדקדק נמצא, שתלויה במחשבה ובמעשה. כי בתחילה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו, ואחר כך יתנהג בדרכי הענווים, כי אם לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה, לא יהיה אלא מן הענווים המדומים והרעים שזכרנו למעלה, שהם מכלל הצבועים אשר אין בעולם רע מהם". (מסילת ישרים, כב).

המחשבה צריכה להיות תואמת למעשה במדויק. אין בעולם רע מהצבועין. ומי שחווה זאת בחייו מבין כמה המשפט הזה מדויק. שנזכה להיות ממקבלי השכינה, ושיזכנו הקב"ה שלא להיות מן הצבועין.

——————————————–

[1] המלך יהונתן אלכסנדר ינאי – נולד בשנת 127 לפני הספירה ונפטר בשנת 76 לפני הספירה. היה מלך וכהן גדול, נצר לשושלת המלוכה היהודית של החשמונאים. כיהן בתקופת הבית השני משנת 103 לפנה"ס ועד מותו. עסק רבות במלחמות ובכיבושים והרחיב מאוד את שטחה של ממלכת החשמונאים.

[2] שלומציון אלכסנדרה נולדה בשנת 141 לפני הספירה ונפטרה בשנת 67 לפני הספירה. הייתה מלכת יהודה בתקופת בית שני, משנת 76 ועד למותה. על פי התלמוד הייתה אחותו של התנא שמעון בן שטח.

[3] רבי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל, נולד בשנת 1707 בוונציה ונפטר בשנת 1746 בעכו. היה רב, משורר, מקובל, איש מוסר, סופר וחוקר. מחבר ספר המוסר הידוע "מסילת ישרים".

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".