פניהם איש אל אחיו

"יהיו פניהם איש אל אחיו רוצה לומר באהבת הרעים במה שבינו לחבירו"

השבוע זכיתי להרגיש ולחוות קצת יותר את המושג "אחים", מבלי שביקשתי ולצערי בנסיבות המוכרות לכולנו בחודשים אחרונים. לפני יומיים הגעתי לניחום אבלים בבית החייל זיו חן ז"ל. התוודעתי לדמות מיוחדת אשר ידעה לבטא את מסילות הנפש בכתיבה מדויקת ועליונה. זיו ז"ל בחר במטבע לשון מיוחד בכדי לתאר את החיילים אשר מסרו נפשם על א"י, הוא עשה זאת עוד בטרם המקרה.  "הם התעלו על ארץ ישראל", הוא התעקש לא נפלו – התעלו. גם זיו "התעלה על ארץ ישראל" בקרב ברצועת עזה, איזו גדלות נפש. בניחום האבלים פגשתי את כל עם ישראל באחדות שלא ראיתי ובעוצמות אדירות. חיילים מהגדוד, חברות של אשתו אשר הפכה בין רגע לאלמנה צעירה, רבנים, לוחמים, חילונים, דתיים, גברים ונשים.  כולם הסתכלו איש אל אחיו ואשה אל אחותה באחדות נפלאה.

אתמול בערב נפגשתי עם משפחות של חטופים אשר יצאו עם משלחת של המשרד לבריסל לפני מספר שבועות במאמצים אל מול קובעי מדיניות לשחרור ילדיהם, אחיהם ומשפחתם. גם כאן, אנשים יקרים ומלאים בעוצמות אדירות, שכל אחד מגיע מעולמו וממקומו ומבקש דבר אחד – להחזיר חזרה את יקירו ולשמור על עם ישראל באחדות. אנשים עם עוצמות אדירות שהתחברו לחבורה אחת. כל המפגש הזה היה בבחינת "איש אל אחיו ואשה אל אחותה".

פרשת "תרומה" אותה נקרא השבת מעבירה אותנו לרצף של פרשיות העוסקות בניית המשכן, על כליו ובגדי הכהנה אשר באמצעותם משמשים בקודש. לכאורה, אלו פרשיות "משעממות", בלי ציווים מיוחדים, בלי סיפורים יוצאי דופן ובלי מאורעות היסטוריים. אבל אם ניקח את הציווי של "בעל התניא", רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד (1747-1812, רוסיה) אשר נהג לצוות את חסידיו "לחיות עם הזמן", ונחבר את הפרשה לחיינו היום יומיים, נוכל ללמוד דברים נפלאים מאופן בניית כלי המשכן ומפרשיות אלו.

אחד מהכלים היותר מרתקים וסודיים במלאכת המשכן, הם הכרובים. הכרובים היו עשויים מקשה אחת ביחד עם הכפורת (מכסה של הארון) והם היו ממוקמים בקודש הקודשים. אף אחד לא היה רואה את הכרובים מלבד הכהן הגדול ביום הכיפורים.  כרוב אחד היה בקצה האחד של הכפורת וכרוב אחר בקצה השני:

 "וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת, זָהָב טָהוֹר…. וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת…. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת–יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים". (שמות כה, יז-כ)

רש"י (1040-1105, צרפת) מלמד אותנו שכרובים אלו הם בעלי פרצוף של אדם, בדמות תינוק : "דְּמוּת פַּרְצוּף תִּינוֹק לָהֶם" (שמות כה, יח). פרצופי התינוק האלו, הממוקמים על הארון שבו לוחות הברית מצווים להיות " וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו".

מה המשמעות של הביטוי הזה דווקא אצל הכרובים ומה אנו נדרשים ללמוד מכך ?

המלב"ים (1809-1879, אוקריינה) מסביר שהכרובים, שנים במספר, מייצגים את קבוצות ההנהגה בעם ישראל. כל כרוב מייצג הנהגה אחרת. כרוב אחד מייצג את המלך וכרוב אחר מייצג את הכהן הגדול. כרובים אלו נדרשים להביט זה אל זה ואומרים למנהיגות של עם ישראל – מחובתכם לתמוך, לסייע ולעזור זה לזה:

"וצוה שהיו פניהם איש אל אחיו שהמלך והכהן הגדול יהיו עוזרים זה לזה, לא כמו שהיה בימי מלכי בית שני הרשעים שהיו משפילים כבוד הכהונה… ולא ככהנים הרשעים שהפיחו מרד והרימו יד בכבוד המלכות, רק יהיו פניהם איש אל אחיו וכמו שכתוב : "ועצת שלום תהיה בין שניהם", וכן יהיו פניהם רוצה לומר מגמת פניהם אל הכפורת לחזק עמודי הדת ויראת אלהים ולשום משפט וצדקה בארץ". (מלב"ים שמות כה ח)

האם יש דבר יותר רלוונטי לימים אלו מאשר הנהגה מאוחדת המסייעת והתומכת זה בזה ?! האם נדרש לעם ישראל כיום משהו יותר חיוני מהנהגה מאוחדת ?!

המלבי"ם גם מלמד אותנו שתכלית ההנהגה היא להרבות בארץ תורה, צדקה ומשפט.  כמה אנחנו נדרשים להיאבק על כך שתהיה לנו הנהגה המורכבת מכל הצדדים, הנהגה אשר מביטה זה לזה בעיניים ולוקחת אחריות ולוקחת על עצמה לסייע, לעזור ולתמוך זה את זה בשעת משבר זו ולא חלילה ההפך. ורק באמצעות הנהגה מאוחדת להביא לארץ, לכל אחד ואחת מאיתנו, משפט צדק בין אדם לחברו, צדקה וסיוע לזולת ושמירה על תורת ישראל לנצח.

ופניהם איש אל אחיו

בעל "החזקוני" (1250-1310, צרפת)  משרטט את הצורה שבה היו עומדים הכרובים ומסביר מדוע הם היו מביטים זה אל זה ולא שום תצורה אחרת :

"ופניהם איש אל אחיו דברים הללו מוכיחים שלא נעשו לתמונה כדי להשתחות, כיצד אלו לא היה מהם רק אחד או אם היו פני האחד נגד העם ופני האחד אל אחיו, היה פתחון פה לבעל דין לומר שנעשה לשם יראה, עכשיו כשפני שניהם איש אל אחיו ועוד ששני פניהם כבושים אל הכפורת מקום השכינה והתורה, ועוד שלא היו נראין לשום בריה רק לכהן גדול ד׳‎ פעמים ליום אחד בשנה הדבר ידוע כי לא היו שם רק לנוי דוגמת שמשים". (חזקוני, שמות כ״ה, כ)

המשכן הוא האנטיתזה של עבודה זרה ועבודת אלילים. בדיוק ההפך הגמור. אם חלילה היו הכרובים מבטים כלפי חוץ, כלפי הבית, היה אפשר לחשוב חלילה שעבודת המקדש היא כלפי כרובים אלו ועם ישראל או הכהן הגדול עובדים אליהם ולא לקב"ה. כאשר אין קשר עין בין הכרובים לבין מה שקורה סביבם, הרבה יותר קשה לחשוב כך עד כדי בלתי סביר.

יתרה מזו, העובדה שהכרובים מסתכלים זה על זה ופניהם כבושים ומופנים מטה כלפי ארון ה' מראה שהם עצמם בענווה גדולה והם בטלים בפני השכינה והתורה. רבי יוסף בכור שור (המאה ה- 12, צרפת) מסביר שהסיבה שהכרובים כובשים את פניהם מטה כלפי הארון היא כדי ללמד אותנו את דרך הענווה :

"ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים. פניהם זה כנגד זה וכבושים כנגד הארון והכתפים פרושות למעלה מראשיהם דרך ענוה נר'". (בכור שור, שמות כה, כ)

הכרובים אומנם פניהם איש אל אחיו, אבל הם לא מביטים זה אל זה באופן ישיר. הם כובשים את מבטיהם כלפי הארון, כלפי תורת ה'. כמה מוסר ודרך ארץ אנו נדרשים ללמוד רק מהסתכלות על מבנה זה. כמה ענווה ודרך ארץ אנחנו חייבים לנהוג זה בזה וכלפי תורה ה' והקב"ה. הכרובים, אשר ממוקמים בקודש הקודשים ונמצאים מעל הארון, לכאורה היו צריכים להרים ראשם לשמים, לא. הם יהיו במבט כבוש זה כלפי זה ובטלים לתורת ישראל. ואנו, אנחנו היום מרשים לעצמנו להיות עזי פנים וחוצפנים קודם כל זה כלפי זה, ועזי פנים כנגד הקב"ה ותורת ישראל.

הנציב מוולוזין (1816-1893, פולין) ממשיך ומלמד אותנו יסוד נצחי עצום:

"איש אל אחיו. להורות על האהבה העזה. כמו שהחתן מביט על הכלה ונהנה בראייתה אל הכפרת וגו׳. ללמדנו דהבטת הקב״ה וישראל יחד אל התורה שבארון וזה מבואר דקוב״ה וישראל ואורייתא חד הוא כנסת ישראל". (העמק דבר על שמות כה, כ׳)

ידוע הדבר שהשכינה הייתה ממוקמת על גבי הכרובים. הכרובים הם בני ישראל והם מביטים זה אל זה באהבה עצומה וגדולה ובחיבור גדול. וכך נוצר החיבור הגדול בין עם ישראל עם הקב"ה (השכינה) ועם תורתו הקדושה (הארון). חיבור יסודי ובל ינתק לעולם. הכרובים, הקב"ה והתורה – חד הם והם מהווים את כנסת ישראל.

בעל "הכלי יקר" (1550-1619, צ'כיה) בפירושו על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" לומד מכרובים אלו ומהעבודה שהם הסתכלו אלו כלפי אלו, דבר נפלא :

"ולמדו פסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה'… ומטעם זה היו הכרובים פורשים כנפים למעלה מחוי כלפי מעלה כנגד המצות שבין אדם למקום, ופניהם איש אל אחיו כנגד המצות שבין איש לחבירו". (כלי יקר על ויקרא, יט', יח')

הכרובים היו פורשי כנפים למעלה ובזה העידו על המצוות בין האדם לבין הקב"ה. אבל פרצופיהם הביטו זה אל זה ובזה הם מלמדים אותנו על החשיבות של מצות בין אדם לחברו. לא מעט פעמים אנחנו יכולים למצוא את עצמו מקפידים על תפילה, תפילין ושמירת שבת ומצד שני רומסים את חברנו בלשון הרע ובהתנהגויות שאינן ראויות. באים הכרובים ללמד אותנו, אנחנו פורשי כנפים למעלה, המצוות בין אדם למקום חשובות ביותר. לצד זאת, אנחנו גם מביטים זה אל זה, גם המצות בין האדם לחברו, חשובות לא פחות. להיות פורשי כנפים למעלה זה עילאי, להביט כלפי החבר שלך ולראות את צרכיו, את רגישויותיו זה חשוב באותה מידה. רבי יצחק דון אברנאל (1437-1509, ליסבון) אומר את הדברים בצורה ברורה :

"והיו פניהם איש אל אחיו לרמוז היותם כלם אהובים כלם ברורים כמו שאמרו הקדושים עליהם… והיו פניהם איש אל אחיו לרמוז שכל אשר בשם ישראל יכנה ראוי שיהיו ראשונה כנפיו ומחשבתו פרושות למעלה כלומר לעבוד את קונהו יתברך בדברים שבינו למקום. וג"כ יהיו פניהם איש אל אחיו רוצה לומר באהבת הרעים במה שבינו לחבירו". (אברבנאל על תורה, שמות כ״ה:י׳)

אדם צריך שתהיה מחשבתו וכנפיו פרושים כלפי מעלה ומבטו אל אחיו, באהבת אחים גדולה, "איש אל אחיו". אני מבקש לסיים בדבריו של הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) אשר מסביר איך אמורה להיראות האומה הישראלית בלימוד שלו את הכרובים המשקיפים כלפי מטה אל ארון ה', כאילו המבקשים לשמור על תורת ישראל :

"…. אם ישמור ישראל נאמנה על התורה המופקדת בידיו, ביציבות המסומלת על ידי זהב, ובמסירות חיה ונמרצת לקיום חובותיו המסומלת על ידי עץ; הרי ששמירה מושלמת זו תעשה את ישראל לא רק ל"גוי קדוש" בכללותו המאוחדת, אלא ל"ממלכת כהנים" בכל יחידיו, חברה שבה כל איש ואיש מקיים תפקיד משולש: לקדם את טובת חברו; לשמור על טובת הציבור ככלל; ולהיות אחד מנושאי כבוד ה' עלי אדמות….או אז ידמה עם ישראל לזוגות כרובים, שפניהם איש אל אחיו בשלום כבוד והתחשבות הדדיים, התומכים אחד בשני, ערבים זה לזה, וסומכים זה על זה. הם יפעלו ביחד, כאחים, לשמור על הציבור השומר את התורה; וביחד יתעלו מעלה מעלה בדרגות השלמות, עד שייעשו לנושאי כבוד ה' עלי אדמות. או אז ישראל עצמו ייעשה ל"שנים כרובים – משני קצות הכפרת – פרשי כנפיים למעלה – סככים בכנפיהם על הכפרת – ופניהם איש אל אחיו – אל הכפרת יהיו פני הכרבים". או אז "יושב הכרובים" יהיה באמת "יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל"!". (רש"ר הירש, שמות כה, כ)

השבוע טעמתי קצת, באמצעות אנשים גדולים ומיוחדים כמה אחשוב שכל אחד מאיתנו יקח על עצמו לקיים "ופניהם איש אל אחיו". זאת העוצמה של עם ישראל, הביחד, האחדות ביחד עם תורת ישראל ובחיבור לקב"ה. בל ינתק.

שנזכה. שבת שלום.

הדברים יהיו לעילוי נשמת החייל היקר זיו חן ז"ל בן אברהם ורוזה שיבדו לחיים ארוכים ולהבדיל להשבת כל חטופינו בשלום בריאים ושלמים.

———————————————————-

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".