עגלת קניות

כל אמות הארון שבורות

המזבח והשולחן מייצגים את כתרי הכהונה והמלכות שכדי להשתייך אליהם חייבים להיוולד אליהם. לעומת זאת הארון מייצג את כתר התורה, ובתורה אין 'ייחוס'.

וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אׇרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רׇחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב:

מאז חורבן בית המקדש נראה כאילו שנעלם הטעם לעסוק בדינים המיוחדים למקדש ובדינים של כלי הקודש. סיבה ראשונה לכך היא שהרי אין בהם עניין מעשי לימינו כיום כאשר אין לנו לא מקדש ולא כהן בעבודתו. סיבה נוספת היא שברוב ההלכות הקשורות במקדש כבר דנו חכמים בדורות הקודמים ולנו לא נשאר מה להוסיף עליהם. דוגמא לתפיסה זו היא שגם עמודי הפסיקה הגדולים, הרא"ש והרי"ף, לא הכניסו ענייני מצוות אלו בספריהם (זאת בניגוד לרמב"ם). האם משום שאין לנו מקדש כיום אפשר 'לדלג' על פרשות תרומה ותצווה (ואולי גם על ספר ויקרא)? עונה על כך בעל הכלי יקר:

ועשו ארון עצי שטים – במעשה המשכן וכל כליו ודיני עשייתם כבר נמצאו פרטי דיניהם בתלמוד עליהם אין להוסיף וממנו אין לגרוע ולא נשאר לנו לחדש בהם דבר, כ״א במה שהסכימו עליו כל המפרשים לעשות בהם רמזים על עניינים נסתרים או נגלים כי לא יתכן לומר שכל פרטים אלו היו בלא כוונה…

מסביר הרב שמבחינת דיני המשכן אכן כבר דנו חז"ל והסבירו את דרך בנייתו, ועל דבריהם אין מה להוסיף – משמע אין מה לחדש מבחינת הצד הטכני של בניית המשכן וכליו. אולם קשה לקבל שהפרטים שהתורה מלמדת לגבי בניית המשכן הם רק תוכנית הנדסית, אלא בוודאי שישנם עניינים נוספים שיש ללמוד מהפסוקים:

… על כן לא אחשוך גם אני מלומר מה שתעלה מצודת שכלי להוסיף קצת על אותן רמזים שדברו בהם המפרשים בשני פרשיות אלו תרומה תצווה.

כפי שנראה, מוצא הרב בתיאור כלי המקדש ועשייתם לא רק 'מדריך טכני' אל גם הדרכה ערכית ומוסרית, ואת הדגש הוא שם על שלושה מכלי המקדש שעליהם אומרת הגמרא במסכת יומא (ע"ב:):

א״ר יוחנן שלשה זירים הן: של מזבח ושל ארון ושל שלחן. של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח! שמא תאמר פחות הוא? ת״ל: בי מלכים ימלוכו…

 

שלשה זֵרִים הן

על שלושה מכלי המשכן נעשה זר, ומסביר רבי יוחנן כי הזרים שניתנו על שלושת כלי המשכן הללו מרמזים לשלושה כתרים: כתר כהונה (שרק בני משפחת אהרון זכו בו), כתר מלוכה (שרק זרע דוד זכה בו) וכתר תורה (שפתוחה הדרך בפני כל מי שירצה לקחת חלק בו). בעל הכלי יקר מעלה שאלה ביחס לכלים הללו: מדוע הם שונים מבחינת מידותיהם?

וטרם בואי לדבר בהם אומר בדרך כלל על ג׳ ראשי כלים אשר עליהם נעשה זר זהב והם ארון שלחן ומזבח ורז״ל אמרו (יומא עב:) שהם כנגד ג׳ כתרים כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות. והבט ימין וראה כי ג׳ כלים אלו היו חלוקים במידות האמות כי הארון היו כל אמותיו שבורות והמזבח היו כל אמותיו שלמות והשלחן היו מקצתן שבורות ומקצתן שלמות הלא דבר הוא.

נתמקד בהסברו של הרב על עניין הארון ובסיבה שדווקא אצלו כל מידות אורכו הן חצויות ולא שלמות:

והקרוב אלי לומר בזה, לפי שאמרו החכמים, במעלות, הבט למעלה ממך כי על ידי זה ידמה בנפשו כי הוא חסר מן שלימות ולא הגיע למדרגת חברו ויבא להתקנאות בו ויוסף על שלמת חוכמתו, כי קנאת סופרים תרבה חכמה…

המזבח והשולחן מייצגים את כתרי הכהונה והמלכות, שני מוסדות שהמאפיין שבהם הוא היסוד הגנאלוגי ועל מנת להשתייך אליהם חייבים להיוולד אליהם: כלל הכוהנים הם צאצאי אהרון, והמלכות נתונה בידי בית דוד. לעומת זאת, הארון מייצג את כתר התורה, ובתורה אין 'ייחוס', אדם יכול להיוולד לחכם הגדול ביותר אך זה לא יעזור אם הוא עצמו לא יישב ללמוד.

 

הידע והידיעה

בתפיסת הרב יש הקבלה בין התורה והידע – לא רק בכך שהתורה היא ידע בפני עצמו, אלא בדרך בה התורה והידע נרכשים. צריך לשים לב לכך שבדבריו חוכמה אינה התכונה המולדת (הכישרון או היכולת להבין) אלא הידע הנרכש. הארון מייצג את כתר התורה, את אותו כתר שבו לכל אדם מישראל יש חלק – בתנאי שילמד.

אך כיצד יש להגיע ללימוד? מה התנאי לכך שאדם יניע את עצמו ללמוד? עונה הרב: ידמה בנפשו כי הוא חסר מן שלימות. ההנעה הראשונית של האדם ללמידה היא ההכרה שהוא לא יודע, שהוא לא שלם. הכרה זו צריכה להביא את האדם לרצות להשלים את מה שהוא חסר בו, וזאת לעומת האדם התופס מעצמו כחכם ולכן מאבד את הצורך ללמוד עוד. עניין החוסר הזה מיוצג בארון במידות הלא שלמות שלו:

ועל כן היו כל אמות הארון שבורות להורות שכל אדם ידמה בנפשו כאילו הוא חסר מן שלימות החכמה וצריך למדוד עדיין למלאת חסרונו כי כל אמה חסרה מורה על דבר חסר הצריך שימלאו חסרונו, כך עיקר החכמה מאין תמצא (איוב, כ״ח, י״ב) ממי שחושב את עצמו לאין וחסר אבל לא במי שהוא חכם בעיניו הטועה בעצמו לאמר שכבר הגיע אל תכליתה כי איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות ד׳, א׳) החושב שהוא חסר מן החכמה והוא צריך עוד להתלמד, וכן בידיעת מציאת הש״י אמרו (בחינת עולם י״ג:מ״ה) תכלית הידיעה שנדע שלא נדעך…

אבל לא רק על מה שצריך להניע את הלמידה מרמז הארון, אלא גם על המגבלות העלולות להיות ללמידה:

ועל כן היו כל אמות הארון שבורות באורך וקומה ורוחב כנגד ג׳ דברים העומדים כנגד משיגי החכמות והם: קוצר דעת המשיג, ועומק המושג, ואורך ההצעות. כי הקומה היינו העומק כי עמוק הדבר מי ימצאנו והוא עומק המושג, והרוחב עומד כנגד קוצר דעת המשיג, והאורך היינו אורך ההצעות. וכמ״ש (איוב י״א, ח׳) עמוקה משאול מה תדע וכתיב (שם י״א, ט׳) ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים.

בפני הלמידה עומדים שלוש מגבלות שלעולם נהיה בהם חסרים ושלעולם לא נוכל להשיג את כולם בשלמות, והם:

קוצר דעת המשיג – לעולם האדם הוא מוגבל מבחינת הידע שהוא יכול להגיע אליו. ישנם דברים שהם מעבר ליכולת המוח האנושי להבין לגמרי (גם אם הוא יכול דבר אליהם), ולכן ישנם תחומים שלעולם יישארו מעבר להבנתנו.

ועומק המושג – אדם לעולם לא ידע הכול על תחום הידע שלו. משום כך על האדם תמיד להמשיך וללמוד למרות שהוא יודע שלעולם לא יגיע לידיעה מושלמת.

ואורך ההצעות – עניין זה מתקשר לא לתחום הידע עצמו אלא לגיוון האנושי: בכל תחום ידע יש גישות שונות ואפשרויות שונות להבין דבר אחד. חוסר שלמות של הלומד מביא לכך שיהיו מגוון דעות להבנת נושא אחד, וגם אם אנו כלומדים נהיה מודעים אליהם, לא את כולם נכיר, נבין או נקבל.

על פניו נראים דברי הרב כמייאשים: מה הטעם ללמוד אם לא באמת נדע? אולם מצד שני יש בדברים הכרה בכך שלא תמיד התוצאה היא העיקר אלא התהליך. הלמידה והחיים עצמם הם דינמיים, הם חיים, הם כל הזמן מתחדשים ובכל יום יש לנו את הזכות ללמוד משהו חדש על העולם ועל עצמנו.

 

Picture of מוטי מלכא

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.

דילוג לתוכן