חידת ארון הברית

כשאלוהים מבקש שיבנו לו מקדש, הוא מתחיל בציווי על הכנת הכלים, משום שללא תוכן הממלא את המשכן – אין משכן. אם ננסה לדמיין את המשכן ריק, מבנה חלול ללא שולחן לערוך עליו לחם, ללא מנורה להדליק בה נרות או באין מזבח להקריב עליו קורבנות – נישאר בלא כלום. המבנה כשלעצמו הוא חסר ערך בלי הכלים שממלאים אותו. מסיבה זו, כאשר הרמב"ם כותב בספר המצוות שלו על מצוות בניית המקדש הוא כולל  בה גם את הכלים, בניית המקדש והכנת הכלים הן מצווה אחת.

לאור זאת מפתיע לגלות שדווקא הכלי הכי משמעותי במשכן, ארון הברית, איננו כלול בציווי הזה. תחת זאת הרמב"ם מונה את עשיית הארון כמצווה עצמאית ונפרדת ממצוות בניית המקדש ושאר כליו. מבט חטוף בהיסטוריה תאשש את גישתו: על פי דעה אחת המובאת בספרות חז"ל, לקראת סוף ימי בית ראשון, כשיאשיהו המלך ראה שבית המקדש עומד להיחרב הוא החליט לגנוז את הארון ולהעלים אותו. דעה אחרת בתלמוד סוברת שארון הברית גלה לבבל ולא עלה חזרה לירושלים. בין כה ובין כה, ברור שבבית שני לא היה ארון בקודש הקודשים.

נסו לדמיין בית כנסת ללא ארון קודש – זה נראה בלתי אפשרי. ובכל זאת בית המקדש השני היה פעיל במשך למעלה מארבע מאות שנים, עם עבודת קרבנות, כהנים ולוויים. הארון, כך מסתבר, אינו כלי הכרחי לקיום המקדש. אבל כיצד הדבר אפשרי? כיצד ייתכן שדווקא הכלי המקודש ביותר איננו חלק מהמבנה הקדוש?

*

עיון בפרשת תרומה מגלה רמזים לכך שהחרגת הארון מהמקדש וכליו לא החלה בימי בית שני, אלא הרבה קודם לכן.

רמז ראשון טמון באחראים על עשיית הארון: הציווי על עשיית המשכן ניתן לכל עם ישראל, בלשון רבים: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". לאחר מכן פונה אלוהים לצוות על עשיית הכלים, ומשתמש בלשון יחיד: "ועשית שולחן עצי שטים", "ועשית מנורת זהב טהור", "ועשית את המזבח", "ועשית את הקרשים" וכן הלאה. הסיבה לשוני הזה היא שאנשים מיוחדים עסקו בכל אחד מכלי המשכן, ועשייתם לא הייתה אלא פירוט של המצווה הכללית על בניית המשכן.

ואולם, כאשר אנו פוגשים בארון, מפתיע לגלות שאלוהים מצווה על עשייתו בלשון רבים:

ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו.

סגנון זה מלמד שעשיית הארון אינה חלק מעשיית המשכן אלא מקבילה לו. הפסוק לא מתאר עוד פירוט הנוגע לכלי המקדש, אלא מלמד על מצווה נפרדת ועצמאית המכוונת לכלל עם ישראל בשווה.

הבדל נוסף בין הארון ושאר הכלים ניתן למצוא במידותיהם. קל לראות שלכל הכלים מידות שלמות. השולחן היה שתי אמות על אמה, מזבח הזהב היה אמה על אמה, ומזבח העולה היה בגודל חמש אמות על חמש. רק הארון מידותיו חצויות: שתי אמות וחצי על אמה וחצי. על פי דעה אחת המובאת בחז"ל, הדבר נעשה כדי להתאים את מידותיו של הארון למידותיהם של לוחות הברית, אולם בכל מקרה יש בכך ביטוי בולט להבדלה שלו משאר הכלים.

*

והנה הרמז השלישי. לכל הכלים הוצמדו לולאות, שבהם השחילו מוטות (בדים בלשון התורה) ושעמם נשאו אותם ממקום למקום. בעת חניית המשכן, המוטות הוסרו מן הכלים ונשמרו עד למסע הבא. שונה מכך היה דין הארון:

והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון בהם. בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו.

כלומר, על פי הציווי המקראי, חל איסור להסיר את המוטות מן הארון גם בשעה שהוא חונה. דין זה מציב את הארון בנפרד משאר הכלים והופך אותו לכלי שאין לו חניה אלא הוא תמיד נמצא בתנועה.

מסורת מפתיעה, המובאת בדברי חז"ל, ממשיכה את אותה מגמה (בבא בתרא צט, ע"א):

אמר ר' לוי ואיתימא רבי יוחנן: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון וכרובים אינו מן המידה. תניא נמי הכי: ארון שעשה משה יש לו ריווח עשר אמות לכל רוח ורוח.

על פי מסורת זו, הארון לא תפס מקום גשמי. קודש הקודשים שבמקדש היה עשרים אמה על עשרים אמה, כשבאמצעו הארון, שגודלו כאמור היה שתי אמות וחצי על אמה וחצי. אך למרות נפחו של הארון, כשמדדו את המרחק מדפנות הארון לקירות המקדש התגלה שיש עשר אמות בינו ובין כל אחד מהקירות, כאילו נפחו של הארון לא נגס בגודלו של קודש הקודשים. גם נס זה מעיד על כך שהארון אינו חלק מהמקדש אלא כלי נפרד ממנו.

אך מדוע זה כך? למה הארון אינו חלק מן המשכן? אבקש לטעון שהתשובה לכך פרדוקסלית: דווקא הוצאתו של ארון הקודש מן המשכן, היא שהפכה את המשכן למקודש.

*

כדי להבין זאת נשוב אחורה, אל פרשת 'יתרו'. עם ישראל סיים אך עתה לשמוע את עשרת הדברות ושלח את משה להביא אליו את דברי האלוהים. האזהרה הראשונה שאנו קוראים עליה לאחר המעמד נראית בדיוק הפוכה מהחיובים שאנו קוראים עליהם בפרשת 'תרומה':

אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם. מזבח אדמה תעשה לי… בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.

הקב"ה דורש שנזכור שמקום משכנו בשמים ולא בארץ, לכן אין להשתמש בעבודתו בצורות של כסף וזהב. גם את המזבח שבונים לכבודו יש לעשות מהחומר הפשוט ביותר, אדמה. מטרת ציוויים אלו היא בכדי לסלק את המחשבה כאילו אלוהים נוכח במקום מסוים ובצורה מסוימת, למנוע הגשמה.

מעמד הר סיני הוכיח שאלוהים לא שוכן בארמונות ובמקדשים, הוא אינו מדבר מכלי כסף וכלי זהב. אלוהים יכול לרדת גם על הר פשוט באמצע המדבר, חסר כל פאר וקדושה, ולדבר משם אל כל ישראל, ללא הבדלי מעמדות. המסר העולה מכך חד וברור – כל אדם יכול להגיע אל אלוהים מכל מקום, אלוהים אינו רוצה כסף וזהב אלא את לב האדם.

לכאורה, המשכן מצטייר כאנטיתזה הגדולה ביותר לאזהרה הזו. במשכן היו כלים וצורות של זהב ושל כסף: המזבח הפנימי צופה בזהב והחיצוני בנחושת, המנורה כולה נעשתה מזהב, ומהותו של המשכן היא ששכינתו של אלוהים הצטמצמה למבנה אחד ולמקום מאד מסוים. כיצד עומד המשכן במבחן שאלוהים בעצמו הציב לאמונתו?

נדמה ששאלה זו לא נועדה להיפתר. גם שלמה המלך שאל אותה: במשך חודשים רבים עמלו אלפי אנשים על בניית המקדש הראשון, שהרהיב את כל רואיו בפאר שלו. הבניין עצמו היה גבוה ומרשים ועשיר בהרבה מן המשכן. היו בו כרובים מצופים זהב בגובה עשר אמות (חמישה מטרים), עשר מנורות ועשרה שולחנות, לבד מציורים מיוחדת ואמנות מפוארת. ועם זאת, בעת חנוכת הבית, נושא שלמה תפילה, שאותה הוא פותח בהצהרה מפתיעה (מלכים א, ח):

כי האמנם ישב אלוהים על הארץ, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי.

קשה לדמיין אדם שטרח במשך כל כך הרבה שנים על בניית מבנה כה מפואר מצהיר בחנוכת המקום כי אלוהים לא באמת שורה בו. ועדיין, זה המסר שביקש להעביר שלמה. בל נחשוב שאלוהים שורה בתוך המקדש! מקדש האלוהים הוא בית עבור האדם יותר מאשר הוא בית עבור האלוהים. אנו זקוקים למקום הזה כדי לייחד אליו את ליבנו וכוונותינו, אבל אלוהים כשלעצמו שוכן מעבר לבית הזה, בשמים. על כך חוזר שוב ושוב שלמה בתפילתו. כל אדם מכל רחבי העולם מוזמן להגיע אל מקום המקדש ולשטוח את תפילתו שם בפני האלוהים, אך אלוהים יענה לו מן השמים: "ושמעת אל תחינת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים". דחיקתו של אלוהים מבית המקדש אל השמים, היא שאפשרה לשלמה לקדש את הבית.

*

איננו מלאכים. איננו יכולים להתנתק מהווייתנו הגשמית ותפיסותינו המוגבלות גם כאשר אנו עובדים את אלוהים. משום כך אנו זקוקים לצורות ולמבנים אשר יעזרו לנו לכוון את לבנו לאלוהים, לשם כך בדיוק משמשים בית הכנסת, ספר התורה וארון הקודש בימינו. כשאנו מכבדים ומקשטים אותם, אנו נותנים ביטוי לצורך שלנו במצפן רוחני, שייתן כיוון ללב שלנו – אך ודאי שאלוהים אינו זקוק לכך. כל תרומה שלנו אליו היא בלתי אפשרית, מה שאנו נותנים הוא כלי ביטוי עבורנו. לכן פותחת פרשת 'תרומה' בביטוי הפרדוקסלי "ויקחו לי תרומה". כשאנו תורמים לאלוהים אנו לוקחים דבר בשביל עצמנו. זו הדרך שלנו להנכיח אותו בעולמנו המוגבל.

כדי לשמר את ההכרה המורכבת הזו אנו צריך להכיל ציווי והיפוכו – מצד אחד לבנות משכן אך מצד שני להיות מוזהרים "לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב". מצד אחד לייחד לאלוהים מקום ומצד שני לזכור שאין לו מקום. ייחוד המקום מאפשר לנו בני האדם להתעלות אל הקודש, והאיסור לייחד לו מקום שומר על הקודש לבל יחולל וירד אל הארץ.

פרדוקס זה הוא פתרון חידתו של ארון הברית. מצד אחד, ארון הברית הוא הכלי הקדוש ביותר במשכן. מבין הכרובים אלוהים מתגלה אל משה וממנו מגיעים החיבוק וגם הסליחה לכלל עם ישראל. אבל יחד עם זאת, התורה מרמזת שהארון איננו באמת חלק מן המשכן. הארון כמו מרחף מעל הבית שנבנה סביבו. הוא לא תופס מקום פיזי וגם תמיד מוכן לנסיעה ותזוזה, כאשר מוטות נשיאה בצידו ולעולם לא סרים ממנו. מידותיו שונות משאר הכלים וכך גם שונה הציווי עליו משאר הכלים. הארון הוא קדוש ומשום כך הוא לא יכול להיות שייך לאף אחד, אפילו לא למשה: "ועשו ארון", עשו בלשון רבים.

*

היכולת של בני אדם להתקרב אל הקודש היא מתנה גדולה אבל גם מסוכנת. יצר לב האדם רע מנעוריו, ולכן החשש שיהיו אנשים שיתפסו בעלות על הקודש או שישתמשו בו כדי לשרת את צרכיהם האישיים, הוא חשש מתמיד. דת, פולחן ואמונה, הם כוחות עצומים, ויש שיודעים לנצל זאת כדי לשלוט על בני אדם אחרים. זה בדיוק מה שקרה בסופו של דבר לשלמה אשר השתמש בבית המקדש שבנה בכדי להאדיר את שלטונו וארמונו. זה מה שקרה בבית שני, כאשר קבוצות בעלות כוח השתלטו על הכהונה והשתמשו במקדש ככלי שלטון וניצול העם. וזה גם מה שקורה היום במקומות שונים בממסד הדתי – האמונה ופולחן האלוהים הופכים בידי אנשים לא ראויים לאמצעי לשליטה בהמונים ולהתעשרות על גביהם.

הפרדוקס העומד ביסוד ארון הברית נועד למנוע בדיוק את זה. הכלי הקדוש ביותר מלמד שהקודש יהיה שייך לכל אחד רק אם הוא לא יהיה בבעלותו של אף אחד. המשכן יהיה קדוש רק אם נזכור שהקדושה היא למעלה ממנו. זהו המשחק התודעתי התמידי שבין החלק האנושי ובין החלק האלוהי שבנו, שעלינו תמיד לשחק בו, כדי שהאמונה והדת ישרתו את תכליתם באופן טהור ונכון. אם נכניס את אלוהים לעולמנו – ניפול לגאווה, הגשמה ושחיתות. אם נוציא את אלוהים מעולמנו – נאבד את הסיכוי להתעלות ולצאת מגבולות עצמנו.

סוד החיים המקודשים הוא לחיות במתח שבין השניים. להכניס ולהוציא, לגעת ולא לגעת. להכיר בצורך האנושי שלנו ולהנכיח את אלוהים בעולמנו, אבל לזכור שאלוהים כשלעצמו נמצא מעבר לעולם הזה. זו הדרך שבה נעלה אליו ולא נהפוך אותו ליציר כפינו. חידתו של ארון הברית היא הקריאה עבורנו להחזיק תמיד במתח הזה.

*

הרב ד"ר עידו פכטר

נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.