עגלת קניות

ועשו לי מקדש

מחלוקת רש"י והרמב"ן ביחס לשאלת מועד ציווי המשכן אינה נוגעת רק בשאלת הזמן עצמו, אלא מבטאת את יחסם לשאלה האם המשכן הוא לכתחילה או בדיעבד?

בפרשתנו, פרשת תרומה, אנו שומעים על הציווי להכין את המשכן ואת כליו: הארון, הכפורת, השולחן, המנורה והמשכן עצמו. מאליה עולה השאלה: לשם מה יש להקים את המשכן? מהי משמעותו? – מסתבר שהתשובה אינה פשוטה כל כך.

 

אני רוצה לעיין במשמעות המשכן דרך מחלוקת רש"י ורמב"ן בשאלת הזמן, כלומר מתי מצוה ה' על עשיית המשכן?

 

על הפסוק: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת" (שמות לא 18), כותב רש"י:

אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן

רש"י כאן, כדרכו במספר מקומות, משתמש בכלל 'אין מוקדם ומאוחר בתורה', כלומר, שלא כפי הסדר הכתוב לפנינו, ציווי המשכן לא נאמר לאחר התגלות ה' על הר סיני, אלא מאוחר יותר, לאחר שה' התרצה לישראל על חטא העגל.

נראה כי מעבר לשיקולים פרשניים, מונחת בקביעה זו תפיסה מהותית, תפיסה הרואה קשר בין המשכן למעשה העגל, במנותק ממעמד הר סיני.

 

למעשה תפיסה זו מופיעה כבר במדרשים, להלן שני מדרשים המצגים זאת:

א. ד"א ויקחו לי תרומה, הה"ד "אני ישנה ולבי ער" אמרה כנסת ישראל אני ישנתי לי מן הקץ, אלא הקב"ה ער, שנא' אני ישנה – ממעשה העגל (= נתייאשתי שמא ח"ו לא יתרצה עוד)[1], ולבי ער – והקב"ה מרתיק עלי (= לשון הכאה ודפיקה)1, הוי ויקחו לי תרומה (שמות רבה, פרשה לג, ג)

 

ב. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכפורים עצמו. א"ל הקדוש ב"ה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל, אמר הקדוש ב"ה: יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל שכתוב בו: 'ויתפרקו העם את כל נזמי הזהב' וגו' ולכן מתכפרין בזהב – 'וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב'…  (תנחומא, תרומה, ח)

 

מדרשים אלו קושרים במפורש את המשכן למעשה העגל – באופנים שונים. לפי המדרש הראשון חטא העגל מביא לשינה, התרחקות מהקב"ה וייאוש, והקב"ה נותן עצה כיצד לשכון בישראל. נראה שיש כאן מעין תחליף או ניתוב של החטא. לפי המדרש השני המשכן מכפר על מעשה העגל.

 

רמב"ן לעומת זאת פירש את הדברים אחרת, אלו דבריו בתחילת פרשת ויקהל:

והנה משה אחר שצווה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל האנשים כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני אחרי שבור הלוחות, ונתן על פניו המסווה, חזר וצווה והקהילו אליו כל העדה אנשים ונשים. ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו. ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטווה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כללותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כעניין שצווהו תחלה, כמו שאמר (לעיל כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן צווה אותם משה עתה בכל מה שנצטווה מתחלה

לפי תפיסת רמב"ן המהלך הוא הפוך. המשכן צֻוָּה מן ההתחלה לאחר מעמד הר סיני. מעשה העגל אינו אלא עיכוב והפרעה למהלך. לאחר שה' סלח לישראל, חזרה האהבה וחזר לתוקף הציווי על הקמת המשכן.

נראה שהמחלוקת איננה על פירוש הכתובים בלבד. יש כאן מחלוקת עקרונית. על פי רש"י והמדרשים לעיל, המשכן איננו לכתחילה. יש בעצם קיומו התפשרות עם מצבו הרוחני של עם ישראל באותו הדור. חטא העגל בעצם חשף את הצורך העמוק של העם בביטויים מוחשיים בעבודת האל. המשכן למעשה הינו ניתוב של צורך זה למקום של קדושה, ובכך מכפר על החטא.[2] תפיסתו של רמב"ן הפוכה. תפקיד המשכן הוא לאצור את אותה ההתגלות אלוהית שהופיעה בהר סיני – בתוך עם ישראל. במשכן שורה השכינה באופן קבע, ולכן הוא לכתחילה, כפי שכתב:

מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים… והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת' (פירוש רמב"ן לשמות כה 2).

כמובן שלא מִצִּינוּ את הנושא במאמר זה ואי"ה נשוב ונוסיף נופך בפרשת ויקהל.

———————————–

[1] פירוש מתנות כהונה על המדרש.

[2] יש מקום להרחיב עוד בנושא זה, כוונתי למחלוקת רמב"ם ורמב"ן בטעמי הקורבנות, אך לא נרחיב בכך כעת.

Picture of הרב נסים לוק

הרב נסים לוק

שימש כר"מ בישיבת עתניאל ובישיבת תקוע. בעל תואר ראשון בחינוך (מכללת הרצוג) ותואר שני בתלמוד (האוניברסיטה העברית). היה שותף בצוות המחקר להוצאת 'אוצר כתבי היד התלמודיים' וחוקר גניזה ותלמוד בפרויקט פרידברג לחקר הגניזה. כמו כן עורך לשוני וספרותי.

דילוג לתוכן