בני אדם ולא מלאכים

פרשת תרומה עוסקת בנדבת בני ישראל לעשיית המשכן וכליו. המשכן מבטאת בית ומקום מפגש של הקב"ה על האדמה- מקום בו בני ישראל יוכלו לבטא את הקשר אל ה' על ידי עבודת ה' המתבצעת בו. התורה מפרטת את הכלים שנעשו במשכן, צורתם וממה הם נעשו. כאשר התורה מצווה על עשיית הארון כתוב:

וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב.

שואל הרב בכור שור שאלה על כך:

וצפית אותו זהב – ראוי היה הארון להיות כולו של זהב!

הארון, שמכיל בתוכו את לוחות הברית, שנמצא במקום המקודש ביותר במשכן, האם לא ראוי שיעשה כולו מזהב? האם בכך לא היה מכובד יותר?

תשובת הרב לכך יכולה להראות כתשובה 'טכנית', אך היא מלמדת על מהותה של התורה:

אלא שהיה כבד לנושאו, והוא נשא בכתף, כדכתיב: כי עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו. וכן מצינו במזבח, שצווה הקב״ה לעשות הלוחות נבוב לחת, וחלול מבפנים, כדי שלא יהיה כבד.

התשובה היא לכאורה פשוטה: המשקל של הארון היה כבד מדי אם היה נעשה מזהב כולו! אך האם בכדי להקל על נושאי הארון צריך 'להמעיט' בכבודו של הקב"ה?

נראה שיש כאן רמז גדול יותר: התורה מכוונת לעם ישראל, היא מיועדת לקיום על ידי בני אדם, ולכן בני אדם צריכים לשאת אותה – לא רק במובן הפיזי של נשיאת הארון אלא גם ביכולת להתמודד עם הדרישות המופיעות בה.

איננו מלאכים- ולכן הארון המכיל את התורה נבנה בצורה שבני אדם יוכלו לשאת אותו: כשם שבית הדין אינו גוזר גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה, כך התורה לא מצווה ציווי שאינו יכול להיות מקוים על ידי אדם.

איננו מלאכים- ולכן המזבח המכפר על חטאי האדם, נבנה בצורה שבני אדם יוכלו לשאת אותו: עיקרון התשובה, שמתבטא בקורבנות המזבח, הוא עיקרון אנושי המכיר בכך שבני האדם חוטאים ומתחרטים, מתרחקים ושבים.

אם כן מעשה הארון והמזבח אינם רק הכוונה טכנית אלא גם ערכית – עלינו לעבוד את הקב"ה בכלים אנושיים- לדעת מה היכולות שלנו, אך גם להכיר במגבלות. בני אדם ולא מלאכים.