המושג "ישראל השנייה" הוטמע בשיח בחברה הישראלית כסמל למאבק מתמשך בין שני חלקי החברה הישראלית.[1] בין ישראל הראשונה, הלא היא האליטה הישראלית השולטת במרבית נקודות המפתח בחברה, בין היתר במערכת המשפט, התקשורת, הכלכלה וכיוצא בזה, ובין "ישראל השנייה" – ישראל הפריפריאלית, העממית, המסורתית. שתי הקבוצות נאבקות על זהותן, על תרבותן, על ערכיהן ועל החופש לחיות על פי אותם ערכים בחירות מוחלטת.
בפרשת תצווה מצטווים בני ישראל על הכנת בגדי הקודש של הכהן הגדול והכהנים ההדיוטות. לכהן הגדול שמונה בגדים מיוחדים אשר בלעדיהם נאסר עליו לעבוד בבית המקדש: מכנסי בד, כתונת בד, אבנט, מצנפת, מעיל, אפוד, חושן וציץ. על שניים מבגדים אלו חקוקים שמותם של שנים עשר השבטים – על האפוד ועל החושן:
"וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד…. וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם…. וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד, אַבְנֵי זִכָּרֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה', עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן….. וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט…. וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל-שְׁמֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה–עַל-שְׁמֹתָם…. וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, עַל-לִבּוֹ–בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ: לְזִכָּרֹן לִפְנֵי-ה', תָּמִיד" (שמות כח, ו–לא).
כיצד היו כתובים שמות השבטים על בגדי הכהן הגדול? שני מדרשים שונים עוסקים בשאלה זו. מדרש אחד דן באופן כתיבת השבטים על החושן אשר מונח כנגד ליבו של הכהן הגדול ובו שתים עשרה אבנים, שעל כל אחת מהן חקוק שם אחד מהשבטים:
"טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד" – על אודם היה כתוב: אברהם יצחק ויעקב וראובן. על פטדה היה כתוב: שמעון. על ברקת היה כתוב: לוי. "וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם" – על נופך היה כתוב: יהודה. על ספיר היה כתוב: יששכר. על יהלום היה כתוב: זבולון. "וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה" – על לשם היה כתוב: דן. על שבו היה כתוב: נפתלי. על אחלמה היה כתוב: גד. "וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה" – על תרשיש היה כתוב: אשר. על שוהם היה כתוב: יהוסף. על ישפה היה כתוב: בנימין שבטי ישורון" (שמות רבה לח, ט).
המדרש השני מתאר את האופן שבו נכתבו השמות על אבני האפוד המונח על כתפי אהרון, שעל כל אחת מהן מופיעים שמות שישה שבטים:
"ת"ר: שתי אבנים היו לכהן גדול על כתפיו, אחת מכאן, ואחת מכאן. ושמות שנים עשר שבטים כתוב עליהם, ששה על אבן זו, וששה על אבן זו.… וחמשים אותיות היו שם, עשרים וחמשה על אבן זו, ועשרים וחמשה על אבן זו, וכן צורתם: יהודה ראובן שמעון לוי דן נפתלי. גד ואשר יששכר זבולון יוסף בנימין" (מדרש אגדה (בובר) שמות כח, י).
לנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, פולין) חשוב להבהיר שהחלוקה בין שתי האבנים אינה מעידה כלל על הבדלי מעמדות או הבדלי ערך בין השבטים, והסיבה היחידה שלא כולם כתובים על הימין היא עניין טכני של מקום:
"הנותרים – מיותר ללמדנו שלא משום שאלו הבאים על צד שמאל גרועים בזכרון טוב מששה הרשומים על ימין אלא משום שהמה הנותרים וראויים היו גם כן להיות נרשם על ימין אלא שלא החזיקם האבן וניתותרו. מש״ה פירוש הכתוב כתולדותם – לא משום מעלה וחשיבות אלא כתולדותם נחקקו. אבל כולן שווין בזכירה" ( העמק דבר, שמות כח, י).
אין קבוצה אחת עליונה על חברתה. כולם שווים במעמדם גם אם אלו כתובים על אבן ימין ואלו כתובים על אבן שמאל.
אחדות בכניסה אל הקודש
למה צריך הכהן הגדול לשאת באופן תמידי את שמות בני ישראל? יתרה מכך, מדוע הוא נזקק לשאת אותם הן על ליבו והן על כתפיו?
בעל "הכתב והקבלה", רבי יעקב צבי מקלנבורג (1785-1865, גרמניה), מסביר שמטרת כתיבת השמות של בני ישראל על בגדי הכהן הגדול היא שבני ישראל יהיו תמיד בזיכרונו של הכהן הגדול, ובזכות זה הוא יצליח להגיע לנבואה:
"אבני זכרון. האבנים יזכירו את אהרן במחשבתו תמיד את בני ישראל, וזה יועיל לו להגעת הנבואה לכל עת המצטרך" (הכתב והקבלה, שמות כח, יב).
ללא שמות בני ישראל על בגדי הכהן הגדול, לא יכול הכהן הגדול להגיע למעמד של נבואה. יכולתו של הכהן הגדול לקבל נבואה בעת עבודתו מבוססת על אחדותם של בני ישראל על ליבו ועל כתפיו. לא על חלק מהשבטים, ובטח לא על שבט אחד שמחליט על כולם. אין מציאות שבה בחושן יהיה חסר שמו של שבט אחד, אין מציאות שבה האפוד יכלול רק אבן אחת ובה שמות של שישה שבטים בלבד – במצב הזה הבגדים פסולים. רק כאשר כולם מופיעים על ליבו ועל כתפיו של אהרון, יכולה לשרות רוח נבואה על הכהן הגדול.
זה הרבה יותר מסמליות. המדרש מלמד שהכהן הגדול היה יוצא בשלום מקודש הקודשים רק בזכות אותה אחדות, רק בזכות שמות בני ישראל, כל בני ישראל על ליבו, אם חסרה אות אחת – לא היו מכפרים.
"…אבל עבודתו אינה עבודה וחייב מיתה, אילולי שמותן של שבטים שהן חקוקין על לבו, דכתיב: 'ונשא אהרן את שמות בני ישראל'. אמר הקב"ה: חביב עלי שמותן של שבטים משבטו של לוי ומכהן גדול שנמשח בשמן המשחה. א"ר ביבי בשם רבי ראובן: אם היו חסרין אות אחת לא היו מכפרין. תני רבי הושעיה: אפילו נקודה אחת" (מדרש שמואל (בובר) כג, ג).
שבטי ישראל כולם חביבים על הקב"ה יותר מכל כהן גדול ומעבודתו. אם תחסר אות אחת או נקודה אחת משמות בני ישראל, לא יתכפר לבני ישראל עוונם. ממילא, במצב כזה הכהן הגדול לא היה יוצא בשלום מן הקודש. אם חסרה נקודה אחת בשבטי ישראל, הכול מתפרק. אם אות אחת גדולה וסבורה שהיא חשובה מחברתה, אין אפשרות לכונן אחדות. אחדות כל השבטים מתוך שלמות כל שבט ושמו – היא המאפשרת את הופעת רוח הקודש והיא אשר מגנה על הכהן הגדול בהיכנסו אל הקודש.
בכניסתו ובצאתו
חשיבות השמות של בני ישראל על הכהן הגדול ברורה כעת. אבל למה השמות צריכים להיות כתובים הן על החושן והן על האפוד? המדרש מלמד שבכניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים שומרים עליו השמות הכתובים בחושן שלא ייפגע, ובצאתו שומרים עליו השמות הכתובים על כתפי האפוד:
"וכל כך למה? כדי שתעמוד לו זכותן שלשבטים בכניסתו וביציאתו. בכניסתו אלו שמות שבחושן שנתון על לבו שלא יכוה מזיו השכינה. וביציאתו אלו שמות שבאפוד שנתון בין שתי כתפיו כדי שלא יכוה מזיו השכינה" (מדרש הגדול תצוה כח, ז).
רבי נחוניה בן הקנה[2] היה מתפלל בכניסתו וביציאתו מבית המדרש תפלה קצרה. שאלו אותו תלמידיו: למה צריך להתפלל גם בכניסה וגם ביציאה? אמר להם: "בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודיה על חלקי" (משנה, ברכות ד, ב). באופן דומה אפשר להסביר ששמות בני ישראל שומרים על הכהן הגדול בכניסתו, כדי שלא תארע תקלה בעבודתו בקודש הקודשים ובעבודת יום הכיפורים בכלל; ובצאתו, מהדהדים השמות בראשו כאומרים: הודאה לקב"ה שמאוחדים אנחנו, שעם אחד אנחנו, כל אחד בשבטו ובקהילתו – אבל עם אחד ובזכות אחדות זאת נכנסתי ויצאתי בשלום מהקודש.
לב וכתף
לא בכדי כתובים שמות בני ישראל כנגד ליבו של הכהן הגדול ועל כתפיו. הלב מסמל את הרגישות המתבקשת כלפי כל קבוצה בעם ישראל, את היכולת למסור את הנפש בעבור כל יחיד וכל קהילה בעם ישראל, מתוך הבנה שעם אחד אנחנו. הכתפיים מסמלות את ההתגייסות לנשיאה בנטל ובמעמסה גם באופן פיזי, וקוראות לכל אחד מבני ישראל לתת כתף בעבור כלל ישראל. בקריאה כזו אין התנשאות של גורם זה על אחר אלא רצון לאחריות משותפת.
אני מבקש לסיים בדבריו הרלוונטיים כתמיד של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין[3] ז"ל: "מלחמת אחים לא תהיה". דברים אלו מתאימים גם לתקופתנו באופן מדויק וככל הנראה יהיו רלוונטיים תמיד. כל שנדרש הוא להחליף את המילה "נשקם" במילה "מקלדתם" (הנשק המודרני והמתקדם ביותר עלי אדמות), ואת המילה 'מלחמה' במונח "מאבק" ואז לא יימצא טקסט מתאים יותר הקורא לחברה הישראלית להפקיד את מקלדתם ולבנות את החברה מתוך אחדות ואחריות:
"לא נלך למלחמת אחים. בשום תנאי ולמרות כל הפרובוקציות. יהיה מה שיהיה, חיילינו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים. הם לא יעשו זאת, לא מפני שהם מצדיקים את הרדיפות עליהם, אלא מפני שראייתם היא עמוקה מזו של יריביהם. ראייתם היא היסטורית ולא כיתתית. ופרספקטיבה היסטורית זו דורשת למנוע בכל מחיר, אף במחיר הקורבנות היקרים ביותר, אף במחיר 'החיסול', מלחמת יהודים ביהודים בכוח הנשק העברי. יתכן כי זוהי הכרזה בלתי-דיפלומטית, בייחוד לאחר שהושמעו נאומי האיומים של אומני ההיסטריה. אך אנשים פשוטים אנו. הננו בזים ל'רמה הדיפלומטית', הנהוגה ביחסים בין יהודי ויהודי בישוב זה. זוהי עמדתנו. ועתה, מסיתים ומלשינים – למלאכתכם! לא לכם הננו דואגים. אין לנו בשבילכם אלא בוז. לא לנו הננו דואגים, כי לא נוצרנו על מנת לחיות; אנו חיים על מנת ליצור, וגם בהקרבת חיינו ניצור. אין זה משנה את יעודנו" (לא תהיה מלחמת אחים!, חרות, ל"ט. 3.12.44, א' בכסלו תש"ה).
———————————————
[1] בשנת 2018 יצר ד"ר אבישי בן-חיים סדרת כתבות בטלוויזיה בשם "גנבו לנו את המדינה", שבה סקר מספר קבוצות מייצגות של החברה הישראלית. במהלך הסדרה הוא עשה שימוש רב בביטויים "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה" כהסבר לפערים החברתיים בישראל, ולהבדלי מעמדות ותרבות בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. על פי התאוריה של בן-חיים, "ישראל הראשונה" מזוהה עם הגמוניה תרבותית, פוליטית ומשפטית, שמאוכלסת ברובה באשכנזים בעלי נטיות מרכז-שמאל, בעוד "ישראל השנייה" מזוהה עם ציבור הספרדים-מסורתיים הנוטה לתמוך במפלגות הימין.
[2] רבי נחוניה בן הקנה היה תנא בן הדור השני לתנאים. חי בשלהי תקופת בית שני (במאה הראשונה והשנייה לספירה). במשנה ובתלמוד מובאות שמועות מועטות בשמו, ובדורות מאוחרים יותר יוחסו לו חיבורי קבלה שונים ובהם גם חיבור הפיוט "אנא בכח". תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי ורבם של רבי עקיבא ושל רבי אלעזר בן ערך.
[3] מנחם בגין – נולד בשנת 1913 בברסט ליטובסק (בלארוס). ראש ממשלת ישראל השישי, יו"ר תנועת החרות והליכוד, שר בממשלות ישראל, מפקד האצ"ל בתקופת המנדט הבריטי, חותם הסכם השלום עם מצרים וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1978. חתום על שני מהלכים היסטוריים: החלת החוק הישראלי על רמת הגולן והשמדת הכור הגרעיני העיראקי בשנת 1981. נחשב לאחד מהסמלים המובהקים של "ישראל השנייה".
אבי כהן סקלי
אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".