ואהרון כהן גדול…

מצווה התורה בפרשת תצווה על עשיית בגדי הקודש לאהרון ובניו:

(ג) וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כׇּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חׇכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי. (ד) וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי. (ה) וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. (שמות כ"ח)

הציווי נאמר למשה אך פונה אל חכמי הלב, האומנים אשר עשו את הכלים ואל עם ישראל בכלל. שואל על כך הרב יוסף בכור שור שאלה כפולה: מדוע היה צריך לציין את הציווי אל חכמי הלב על עשיית הבגדים? ומדוע היה צריך לציין את הציווי לקחת את החומרים?

הרב עונה על כך תשובה כפולה:

ואתה תדבר אל כל חכמי לב – כלומר: כשם שצוויתי לך על החכמים לעשות המשכן, כך אני מצוה עליהם לעשות הבגדים, ולא יאמרו: אהרון ישכור מי שיעשה לו בגדיו.

וכן: והם יקחו את הזהב – שכשם שאני רוצה שתיקחו את התרומה למשכן, כן ייקחו את הזהב והתרומה לבגדים, ולא יאמרו: אהרון יבקש לעצמו…

הרב מחלק את תשובתו לשניים, אך מהותה זהה: ולא יאמרו… בשני המקרים התשובה היא בכדי שבני ישראל לא 'יפילו' את האחריות על תפירת הבגדים או על קנייתם (הבאת החומרים) על אהרון. בשתי התשובות גם משווה הרב בין המשכן, שנעשה בכספי בני ישראל, ובין הבגדים שצריכים להיעשות גם הם מאת ועל ידי בני ישראל.

תשובת הרב אינה ברורה לחלוטין: התשובה עצמה – שרוצה התורה להדגיש שמעשה בגדי הכהונה יהיה מאת העם ממש כשם ששאר כלי המשכן הוא מאת העם, היא מובנת אבל לא ברור מדוע נצרכת? האם הייתה עולה מחשבה בלב מי מישראל שלא לעשות את בגדי הקודש? מדוע צריך להשוות בינם ובין מעשה המשכן – האם לא ברור שגם הם חלק מצרכי המשכן?

נראה שהרב בא להתמודד כאן עם שאלה נוספת ולא פחות חשובה לגבי מהות היחסים שבין העם והכהונה ומאין שואב הכהן את מעמדו?

לכאורה יכולים בני ישראל לבוא ולומר: אהרון ומעמד הכוהנים אינו שונה מכל בעל תפקיד או מקצוע אחר. כשם שהאופה עובד במאפייה כך הכהן עובד במשכן, כשם שהאופה מקבל כסף עבור עבודתו – כך אהרון מקבל תרומה ומתנות כהונה תמורת עבודתו. בתפיסה זו נוצרת הפרדה בין המשכן ובין הכהונה, ובעוד שהמשכן הוא בעל תפקיד לאומי (ולכן ברור שצרכיו מגיעים מהעם), הכהונה היא מקצוע.

מהיכן יכולה לעלות תפיסה שכזו? כאשר שומעים על הסתאבות מעמד הכהונה בימי בית שני או על עושרם של הכוהנים בתקופה זו, התשובה מובנת. בנוסף בעלי המדרש זיהו כבר במדבר בקרב בני דור המדבר את הניצנים לתחושה זו: בפרשת קורח שמים חז"ל את הדברים בפי קרח לגבי 'אותה אלמנה ענייה' שאהרון לקח את כל רכושה, והדרשן בתנחומא מוסיף: …מִיָּד הִתְחִילוּ שׂוֹנְאֵי מֹשֶׁה לְהִתְגָּרוֹת בּוֹ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאָמְרוּ, מֹשֶׁה מֶלֶךְ, וְאַהֲרֹן אָחִיו כֹּהֵן גָּדוֹל, וּבְנֵי אַהֲרֹן סְגָנֵי כְהֻנָּה. תְּרוּמָה לַכֹּהֵן, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַכֹּהֵן, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתָּנוֹת לַכֹּהֵן…

לעומת תפיסה שגוייה זו באה התורה ומציינת: המשכן והעובדים בו תכליתם אחת! הם יחדיו מהווים את הקשר של העם אל הקב"ה, הם שניהם צוו על ידי הקב"ה ושניהם תפקידם לשרת את בני ישראל, ובמילים אחרות: הכהונה אינה מקצוע אלא ממסד לאומי.

משום כך מסיים הרב את דבריו כך:

ולבניו – שכתב כאן לבניו, שישמשו תחתיו בכהונה גדולה. ולקמן מפרש בגדי כהן הדיוט, כדכתיב: ולבני אהרון תעשה כתנות (שמות כ״ח:מ׳).

היחס אל הכהונה אינו פרסונאלי – החשיבות היא בתפקיד ולא בזהות האישית של אהרון, ולכן אותו הדין קיים ביחס לבניו אחריו שממשיכים את דרכו. משום כך פוסק הרמב"ם: כל בגדי כהנים אינן באין אלא משל ציבור. ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה, מוסר אותו לציבור ומותר. משמע אותו היחס הקיים במשכן לגבי בגדי הכהונה ממשיך להתקיים גם במקדש.

צריך לציין שבאותה המידה שהעם צריך להבין שהכהן משרת אותו, כך הכהן עצמו צריך לדעת זאת. מעמדו אינו נובע מגדולה אישית אלא מבחירת הקב"ה, הוא אינו נעלה או מיוחד מהעם אלא תפקידו לשרת את העם. ללא הבנה זו אין למעמדו משמעות ואז גם כהונה יכולה להיקנות בכסף – כמו שהיה בימי בית שני…

כאשר קוראים את דברי הרב, קשה שלא לחשוב על הקשר שלהם למציאות ימינו ולשאלה היכן עובר הגבול שבין המעמד של בעלי סמכות ודמויות שלטוניות, ובין שליחותם? האם תפקידם מקנה להם זכויות יתר והאם לא פעם אנו מגיעים לאותן תחושות שמהן חושש הרב…

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.