הקדשת הכוהנים

אחד הציוויים המופיעים בפרשת תצווה הוא הקדשת הכוהנים. ביצוע ציווי זה מתואר בפרשות צו ושמיני שבספר ויקרא, שם נאמר:

וידבר ה' אל משה לאמור: קח את אהרון ואת בניו אתו… ואת כל העדה הקהל אל פתח אוהל מועד. ויעש משה כאשר צוה ה' אותו, ותקהל העדה אל פתח אוהל מועד (ויקרא ח, א-ד).

למעמד ההקדשה, כפי שמתואר בפסוקים בפרשתנו ובספר ויקרא, יש ממד טקסי וציבורי ב: העם חוזה בהלבשת הכוהנים, מוקרבים קורבנות והמשכן וכליו מתקדשים ומטוהרים על ידי משה ואהרון. אולם אם נסתכל על כך, מדובר בסך הכול בחמישה אנשים, שעיקר עבודתם נעשית בתוך המשכן, והגיוני היה כי מעמד זה היה נעשה במסגרת מצומצמת של ראשי העם והמנהיגות הדתית שלו בלבד. אם כן מה המטרה בהקדשה המונית זו?

המקדש משמעו בהקדשת העם לעבודת ה': כאשר אדם או חברה מקדשת אידיאל היא מייחדת אותו ומעלה אותו על נס, ולהקדשה זו יש וחייב להיות ביטוי בפועל. כאשר אדם מקדש אידיאל או ערך מסוים הוא חי לפיו ומעשיו חייבים לבטא ערך זה. הוא הדין גם מבחינת החברה: בני ישראל בנו מקדש כסמל וביטוי מעשי לקבלת ה', ומקדש זה הפך למיוחד לשם עבודתו. בדומה לכך מעמד הכהונה הוא מעמד חברתי המוקדש לעבודת ה' והוא מהותו באה אך ורק מתוך קבלת העם את ה' ואת עבודתו. הכוהנים אינם מיוחדים בפני עצמם, ולמרות שהבחירה בם נעשתה על ידי הקב"ה, את מעמדם הם שואבים מהעם- אם העם יפנה עורף לקב"ה, אין מקום לא כהונה ולא למקדש. משום כך אחד מסממניו של הכהן הגדול היה הציץ, שהוא סרט זהב שהיה על ראשו ועליו כתוב 'קודש לה". הכהן הגדול ומעמד הכהונה בכלל כמוקדש לה' מאת עם ישראל.

לכן ניתן להבין את המשמעות הציבורית של מעמד הקדשת הכוהנים: מכיוון שהעם הוא שמקדיש את הכוהנים לעבודתם הוא חייב להיות חלק ממעמד ההקדשה. אי אפשר להתעלם מכך שהקב"ה הוא שבחר במשפחת אהרון לכהונה (ובמובן זה הוא קידש אותם), אולם בה בעת ברור שהכוהנים מוקדשים לעבוד בשם העם. עצם הבחירה בכוהנים היא של הקב"ה, אולם בחירה זו באה בעקבות כך שהעם קיבל עליו את מלכות ה', וככול ציווי של מלך- הם מאשרים ומקיימים את ציוויו ובכך מוכיחים שוב כי הוא מלכם.

נראה שמילת המפתח בהבנת מהות המשכן ומעמד הכהונה טמונה בהבנת המושג 'להקדיש'. כאשר אנו מדברים על המשכן והמקדש, אנו יכולים להתייחס למבנה עצמו כקדוש, או שיש בו קדושה משום שהקב"ה השכין בו קדושה. אולם אסור לשכוח כי המשכן הוא כלי ואמצעי, הקדושה הקיימת בו נובעת מעצם המלאכה הנעשית בו וממשמעותה- עבודת ה', וכמו שכתב בעל ה-'משך חוכמה', ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק בדבריו על שבירת הלוחות הראשונים: ואל תדמו כי המקדש והמשכן הם עניינים קדושים בעצמם חלילה. ה' יתברך שוכן בתוך בניו, ואם עברו בריתו, הוסרה מן המשכן ומן המקדש כל קדושה, והמה ככלי חול. הלוחות 'מכתב אלוהים', גם הם אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם… כי אין בשום נברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל את התורה כפי רצון הבורא יתברך. הרב למעשה אומר כי קדושת המשכן נובעת מכך שמטרת בני ישראל היא לעבוד את ה' בו, וללא זאת אין לו משמעות דתית או קדושה. על זאת הדרך אפשר להבין כי כל תשמיש קדושה דינו כן.

אם כן, אנו יכולים לדבר על המשכן כקדוש, אך אנו נהיה חייבים להתייחס אליו כמוקדש- כמיוחד, על ידינו לעבודת ה', שאם לא כן אין לו משמעות דתית. כך הדין לגבי הכוהנים: גם אליהם נתייחס כמיוחדים לעבודת ה', ואף על שנבחרו על ידי הקב"ה, העם הוא זה שמקדישם לעבודתה זו. כך נוכל להבין את השתתפות בני ישראל במעמד: הם לא רק צופים מהצד, הם צופים בשליחם משה מקדש את כוהניהם לעבודת ה'.

ניתן להוסיף על כך ולומר שלדור יוצאי מצרים, שהיה חשוב לצוות אותם על תרומה למשכן בכדי ליצור קשר אישי אליו, היה חשוב להיות חלק מהטקס משום שגם שיתוף זה יוצר בתוכם את התחושה שהם חלק ממשהו גדול יותר, שמעתה יש להם כוהנים משלהם, שיעבדו במשכן שלהם. לדורות הבאים שכבר יולדו למציאות של מבנה חברתי בו הקשר אל הקב"ה מבוסס וברור שיש כוהנים, יהיה אולי פחות חשוב לקחת חלק בטקס כזה, אבל דור היוצאים היה חייב להיות שותף לטקס.

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.