בני אדם לא אוהבים צווים. כי ציווי, במובנו הבסיסי ביותר, סותר את הבחירה החופשית שלנו. אנו רוצים לעשות דברים שאנחנו החלטנו עליהם ולא שמישהו אחר החליט אותם עבורנו. לכן, באופן פרדוקסלי, התגובה הראשונית והטבעית ביותר לציווי היא סירוב. כשאנו מצווים אנו בתחילה מתנגדים ורק לאחר מכן אולי מסכימים. כבעלי בחירה, אנו מבטאים את חירותנו דווקא אז, כשאנו מסרבים, לא כשאנו מצייתים ללא מחשבה.
תובנה זו משתקפת כבר בראשית התורה, בסיפורו של אדם הראשון בגן עדן. זו הפעם הראשונה שבה אנו פוגשים בתורה את מושג הציווי: "ויצו ה' אלוהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות". אבל למרות הציווי התקיף והאיום המתלווה אליו, לא עובר זמן רב עד שהאישה מתפתה לאכול מעץ הדעת ומאכילה בפריו גם את האדם. התוצאה היא ששניהם מגורשים מגן עדן.
אין זה דבר של מה בכך, שהתורה בוחרת לפתוח את עולם הציוויים דווקא בצורה כזו, של סיפור על סרבנות ועונש. דומני שבכך היא מעבירה מסר מורכב עבורנו כבני אנוש בעלי בחירה. ככל שאנו נדרשים לציית למצוות, גם הסרבנות והמרד הם בסופו של דבר חלק מן החיים השלנו, ביטוי להיותנו בני אדם בעלי חופש בחירה ודעה עצמאית. כל הורה לילדים מתבגרים מכיר באמת הזו. אנחנו גדלים ומתפתחים לא רק מתוך ציות להורים אלא גם מתוך התנגדות להם. כל אחד צריך לעבור שלב של מרד ושל סרבנות כדי לפתח את האישיות העצמאית שלו. אנחנו גדלים ומתפתחים לא רק כשאנו מסכימים אלא גם כשאנו מסרבים, ואפילו נענשים.
*
עם המתח הזה אנו באים גם אל המשכן. בפרשת תרומה קראנו כיצד אלוהים פונה אל עם ישראל ומבקש ממנו תרומה לבניית המשכן: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי". במבט שטחי אפשר לראות בכך זילות של הפרוייקט. האם המבנה המקודש ביותר צריך להתבסס על טוב ליבם של נדבנים, כאילו האדם נותן משלו לאלוהים? והרי את כל הכסף וכל הזהב שהיו ברשותם, השיגו בני ישראל בזכות קריעת ים סוף, שהטביעה את המצרים והעניקה להם את שלל המלחמה. הכל שייך אפוא לאלוהים.
ובכלל – האם אפשר לסמוך על בני ישראל בעניין הזה? אני זוכר תקופה שבה נהגו בבית הכנסת האשכנזי שלי למכור את העליות לתורה, כפי שנוהגים בבתי כנסת ספרדים. לא פעם הרגשתי מבוכה לנוכח הסכומים הנמוכים שהציעו אנשים עבור כיבודים שונים. לעתים לא הוגשה אף הצעה מן הקהל. חשתי בושה עבור התורה. האם אין סכנה שכך יקרה למשכן? ומה יקרה אם עם ישראל לא יביא מספיק זהב וכסף לבנייתו?
אבל מחשבה נוספת מלמדת שאת המשכן אי אפשר היה לבנות בצורה אחרת. אם אלוהים היה מטיל מס על בניית המשכן, המשכן אולי היה שלם, אבל ליבם של בני ישראל היה חסר. איזה יחס היה נוצר אצל אנשים כלפי הקודש, אם הוא היה נכפה עליהם מגבוה? כיצד היתה השכינה שורה בעם ישראל אם הלב לא היה נפתח לקראתה? משום כך הזמין אלוהים את עם ישראל לתרום לבניית המשכן, והדגיש שלא די לתת תרומה אלא יש לוודא שהדבר נעשה בלב חפץ: "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי". הלב והרצון החופשי הם עניין מרכזי כאן. אלוהים רצה אותם יותר מאשר את הזהב ואת הכסף.
את התרחיש האלטרנטיבי לכך מצאנו בבית המקדש. בית המקדש היה גדול ומפואר לאין ערוך מאשר המשכן, אבל בנייתו נעשה בכפייה. שלמה המלך העביד לשם כך עשרות אלפי אנשים והטיל מסים כבדים כדי לממן את החומרים. אך מה עלה בגורל המקום? לא עבר דור אחד מעת בניית המקדש וחנוכתו עד אשר ירבעם בן נבט חסם את הדרכים אליו והסית את עם ישראל לעלות אל העגלים שהציב בבית אל ובדן במקומו. הוויתור על המקדש היה מהיר מהמצופה, ובית המקדש נותר נחלתה של ממלכת יהודה לבדה. קשה להאמין שעם ישראל היה מוותר בצורה דומה לכך על המשכן.
*
מפתיע לאור זאת לקרוא את פתיחתה של פרשת תצווה. פרשת תצווה מכניסה אותנו אל הפרק השני בבניית המשכן, ועוסקת בעיקר בכהנים, בבגדיהם ובקידושם לעבודה. אבל פסוקים בודדים בתחילת הפרשה משיבים אותנו אחורה, אל המנורה, וקושרים בינה ובין תפקיד הכהנים. אלא שהסגנון מפתיע:
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אתו אהרון ובניו מערב עד בוקר לפני ה' חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל.
הפסוק הפותח מהדהד את תחילת פרשת תרומה: "ויקחו לי תרומה… וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת… שמן למאור". בשני המקרים מדובר באותו שמן, אלא שאם בפרשת תרומה הוא הובא כתרומה לאלוהים, בפרשת תצווה הוא מובא בעקבות ציווי והוא ניתן למשה. קשה להבין את הפער הזה שבין שני המקומות. אם מדובר באותו שמן, מדוע צריך לדבר עליו פעמיים? ואם התרומה כה חשובה, מדוע אלוהים דורש ממשה לצוות להביא את השמן? ובאופן פרטני יותר; במה השתנה השמן משאר החומרים שיש לצוות על הבאתו?
מילה אחת המופיעה כאן, וחוזרת על עצמה עוד מספר פעמים בפרשה, פותרת בעיניי את החידה, ומלמדת אותנו דבר מה על חשיבותו של הציווי – המילה "תמיד". זהב, כסף, נחושת, עצים ואבנים – כל אלה הם חומרים הכרחיים להקמת המשכן, אך השמן הוא חומר גלם הכרחי גם לתפעול המשכן. כדי לבנות את המשכן צריך פרץ חד פעמי של התנדבות, אך כדי לתפעל את המשכן, צריך אספקה תמידית של שמן, שעמו ידליקו בכל יום את המנורה.
*
נקודה זו חושפת בפנינו מורכבות נוספת בעולמנו. דיברנו למעלה על חשיבותו של הרצון החופשי, ועל הביטוי העצמי שלנו כשאנו מתנדבים ותורמים ולא מצווים ונכנעים. אבל מסתבר שיש לסיפור הזה גם צד שני. כי תרומה והתנדבות עובדות נהדר כשהרצון שלנו ער. כשאנו מתרגשים ממשהו, קל לנו להתגייס עבורו. אך מה קורה כאשר ההתרגשות חולפת ואנו כבר לא חווים את חוויית ההתחלה? מה יגרום לנו להתמיד במה שאנו עושים?
כל עוד היה מדובר בפרוייקט חד פעמי של הקמת המשכן, לא היתה בעיה לבסס אותו על תרומות, כי לב האדם טוב מנעוריו, ואנשים רוצים להתגייס לדברים טובים. אבל העניין הופך למורכב יותר כאשר את המשכן הזה צריך לתפעל יום יום ושעה שעה, עם שמן למאור וקורבנות סדירים על המזבח. כאן צריך מימון מסוג אחר; מימון קטן יותר בהיקפו אך כזה שמתמשך לאורך זמן ומחולל שגרה. למימון שכזה קשה יותר לאנשים להתגייס. הוא פחות מלהיב ופחות מרגש ואין בו חידוש. ובכל זאת, זה הדבר שמחזיק את המשכן כמבנה פעיל וחי.
כדי לבסס שגרת מימון שכזו, בקשת תרומה אינה מספיקה ויש צורך בציווי. הציווי אומר לאדם שגם כשהוא אינו מרגיש את ההתלהבות של ההתחלה ואת ההתרגשות של הרגע, הוא צריך עדיין לעשות ולתת. והנתינה הקבועה הזו היא שתגרום לכך שגם ימים ושנים אחרי הקמת המשכן, עדיין יינתנו החומרים הדרושים להפעלתו. רק כך אפשר להחזיק אותו.
זהו הרקע לציווי על השמן למאור בפרשת תצווה. את השמן הנדרש לימי חנוכת המשכן ניתן לגייס בקלות כתרומה לאלוהים, שכן זהו השמן הראשוני, שמהול בהתלהבות של הרגע. אבל משה, כמנהיג, צריך לדאוג גם ליום שאחרי, וליום הזה קשה יותר לתת. לכן עליו לצוות את העם לתת שמן, שיתאכסן אצלו ("ויקחו אליך"), ויישמר עד שיעשה בו שימוש.
*
וכשם שהדבר נכון בשמן, כך הוא גם נכון בקורבנות. בסוף פרשת תצווה אנו מצווים על קורבנות התמיד, שצריך להקריבם מדי יום, "שנים ליום עולה תמיד". אך מלבד הקורבנות הללו, נקרא בהמשך על קורבנות נדבה, הבאים כתרומה מאת בני ישראל באירועים שונים. אנו זקוקים לשני סוגי הקרבנות. קורבנות הנדבה יתנו ביטוי ללב החופשי של בני ישראל; קרבנות התמיד, לעומתם, ידאגו שהמשכן יתקיים גם בעתות שגרה.
וכשם שהדבר מתקיים במשכן כך הוא מתקיים בשאר חיינו הדתיים. באחת מדרשותיו, מבחין רבי צדוק הכהן מלובלין בין שני אלמנטים הופכיים בעולמנו הדתי – תורה ותפילה. אלמנט התפילה הוא המקום שבו האדם נותן ביטוי לתחושותיו ורצונותיו באופן חופשי. זהו העולם שבו הלב מדבר. אבל האלמנט הזה מוגבל לזמנים שבהם הלב ער. ומה ייתן לנו מענה בזמנים שבהם אין אנו חווים התרגשות והתרוממות רוח? מה יחזיק אותנו בדרך הישר גם לאחר שוך ההתרגשות? שם אנו זקוקים לסמל של התורה. באמצעות המצוות הקבועות והשגרתיות, אנו מצליחים להחזיק את עצמנו גם בתקופות של קטנות מוחין. הריטואלים מספקים לנו יציבות גם בזמנים שבהם הלב דומם.
לכן עם כל הסלידה שאדם חופשי חש כלפי המצוות, אנו זקוקים להן. סיפור גן עדן מוכיח שהציווי הוא בלתי אפשרי עבורנו, אבל עם כל זאת מסתבר שאי אפשר בלעדיו. כמו הורה שתמיד נדרש להציב גבולות לילדים שלו, גם כאשר הם מתקשים בכך ואפילו מתנגדים לכך, כך התורה מצווה אותנו במצוות גם כאשר אנו מתקשים בקיומן. כי זהו מתח שתמיד צריך להתקיים בעולמו – מתח בין התלהבות ובין שגרה, מתח בין סירוב ובין כניעה. וזהו גם המתח שבין התרומה ובין הציווי. דת ללא לב ורצון חופשי לא תצליח לקום. אבל דת ללא מצוות וריטואלים לא תצליח להתקיים. אנו זקוקים לשניהם.
*
אבל לציווי יש עוד משמעות, עמוקה לא פחות. הציווי לא נדרש רק כדי להחזיק אותנו בימי שגרה; הוא פותח בפנינו אפשרויות שלא היינו נחשפים אליהן בלעדיו. כבני אנוש מוגבלים אנו מחפשים באופן טבעי את האינסוף שמחוץ לנו. אנחנו שואפים לגלות עולמות חדשים, לפרוץ גבולות ולהרחיב את עולמנו ככל שניתן. אבל אינסוף קיים לא רק מחוץ לנו אלא גם בתוכנו. בתוך כל יצור או תופעה מתקיים מרחב אינסופי של חיים. אנו רואים זאת במדעי הטבע אבל הדבר קיים גם ביחסינו החברתיים. מערכות יחסים שמתמידות מזכות אותנו בעומק אינסופי, שלא היינו משיגים אלמלא היינו מתמידים בהן גם בזמני קושי ומשבר.
לכן הציווי הוא כה משמעותי. לחיות חיים של חופש, תרומה והתלהבות, מקדם אותנו ומרחיב אותנו. אבל לחיות חיים של מחויבות, ציווי ושגרה, יוצק בעולמנו עומק ומשמעות. אלמלא הראשונים, לא היינו מחפשים אהבה, רוכשים מקצוע או מעיזים להחליף מקום עבודה. אלמלא האחרונים לא היינו מתחתנים, מקימים משפחה או מתמחים בתחום עיסוקנו. רק שילובם של שני הכוחות יחד ממלא את חיינו והופך אותנו לשלמים.
זהו סוד השילוב המיוחד שבין תרומה ותצווה, שעומד בבסיס המשכן, וזו גם הקריאה לעולמנו היום: הבו לנו אגדה והבו לנו הלכה, הבו לנו חופש והבו לנו מצוות. אנו זקוקים לשניהם יחד כדי לבנות כאן את הבית שלנו.
*
נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.
30.00₪
50.00₪
25.00₪
35.00₪
75.00₪
25.00₪
120.00₪
95.00₪
120.00₪
70.00₪
125.00₪
130.00₪
120.00₪
המחיר המקורי היה: 120.00₪.105.00₪המחיר הנוכחי הוא: 105.00₪.
המחיר המקורי היה: 160.00₪.130.00₪המחיר הנוכחי הוא: 130.00₪.
125.00₪
35.00₪
59.00₪
