הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ

** לעילוי נשמת מזל בת נזמה למשפחת מלכא **

וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן. (שמות כ"ח, א)

פרשת תצווה – העוסקת בבגדי הכוהנים, ממשיכה את פרשת תרומה העוסקת בכלי המשכן. בתוך כך מצווה הקב"ה על מינוי כוהנים שיעבדו בקודש במשכן, ונעסוק בשאלה: מדוע נבחר דווקא אהרון לכהונה?

א. מדוע צריך מעמד כהונה?

בפרשת תצווה ממנה הקב"ה את אהרון לשרת בכהונה. כהנים היו בכל התרבויות העתיקות, אולם בעם ישראל היה מעמדם שונה משאר העמים: הם לא היו רשאים להחזיק באדמות משלהם.

ר' יוסף בכור שור, ויקרא ג':

ולפי הפשט נראה: שאותם שמשמשין במשכן אינם ראוין לנחלה, כדי שלא יתנו עסק רק בעבודת הקב״ה, שיהו זריזין ומלומדין בה. ובכור נוטל פי שנים בנחלה, ולפיכך לקח הקב״ה לוים במקומן, וצוה שלא יתנו להם נחלה.

מעמד הכהונה בישראל הוא מעמד המוקדש כולו לעבודת ה', ואילו היה לא היה נפרד מהחיים הכלכליים של העם אז הייתה יכולה להיות התנגשות בין תפקידם הדתי הלאומי ובין החיים החומריים.

ב. מדוע נבחר דווקא אהרון לכהן:

מתחילה היו הבכורים המיועדים לשמש בקודש, כחלק מהצלת העם ממצרים, אולם ייעוד זה השתנה ובמקום הבכורים נבחרו הלויים לשרת בקודש:

במדבר ג':

(יא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כׇּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. (יג) כִּי לִי כׇּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כׇל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְהֹוָה:

הסיבה להחלפת הבכורים בלויים מוסברת על ידי מעשה העגל:

רש"י על במדבר ג':

ואני הנה לקחתי – ואני מהיכן זכיתי בהן מתוך בני ישראל – שיהו ישראל שוכרין אותם לשירות שלי? על ידי הבכורות זכיתי בהן, ולקחתים תמורתם. לפי שהיתה העבודה בבכורות, וכשחטאו בעגל נפסלו, והלוים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם.

במדבר רבה ג, ה:

(ה) תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ג׳:י״ב), בַּתְּחִלָּה הָיְתָה הָעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת, וּלְפִי שֶׁקִּלְקְלוּ בָּעֵגֶל זָכוּ לְוִיִּם עַל שֶׁלֹא טָעוּ בָּעֵגֶל לִכָּנֵס תַּחְתֵּיהֶם, (במדבר ג׳:י״ג): כִּי לִי כָּל בְּכוֹר וגו׳ כְּמָה דְתֵימָא (שמות י״ג:ב׳): קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר וגו׳ (במדבר ג׳:י״ג): לִי יִהְיוּ אֲנִי ה׳, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (במדבר ג׳:י״ב): וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר, שׁוֹמֵעַ אֲנִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וְאֵילָךְ לֹא יִהְיוּ הַבְּכוֹרוֹת קְדוֹשִׁים, תַּלְמוּד לוֹמַר: יִהְיוּ, מְלַמּד שֶׁהֵם צְרִיכִים פִּדְיוֹן.

א. הקרב אליך את אהרון אחיך – הקרבה למשה:

כפי שראינו, הקב"ה מצווה על כלל שבט לוי לעבוד בקודש, אולם גם בתוך כלל העובדים בקודש צריכה להיות חלוקה בין אלו הדואגים לתחזוקת המשכן (הלויים) ובין אלו המשרתים בכהונה. חלוקה זו מצריכה בבחירת כהנים, ולכן אפשר שמשפחת אהרון נבחרה מכלל הלויים בגלל קרבתם אל משה: 

שמות רבה, ל"ז, ב:

אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ קוֹמִיס וְרָפוּסָא, בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת סְטַרְטִיגוֹס לְאֶחָד וְהוֹדִיעַ לוֹ, אָמַר לוֹ אָחִיךָ הוּא, כָּךְ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה קוֹמִיס: לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה (במדבר י״ב:ז׳), עֲשָׂאוֹ רָפוּסָא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם (שמות י״ח:י״ג), בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל הוֹדִיעַ לוֹ, אָמַר לוֹ אַהֲרֹן אָחִיךָ הוּא.

גם בני ישראל שמים לב לבחירה זו כחלק מקרבתו של אהרון למשה, וכך שם הדרשן את הדברים בפי קרח:

במדבר רבה, י"ח, ד:

וַיִּקַּח קֹרַח – לָקַח טַלִּיתוֹ וְהָלַךְ לִטֹּל עֵצָה מֵאִשְׁתּוֹ, כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (במדבר ח׳:ו׳-ז׳): קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם, וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם וגו׳ וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם, מִיָּד עָשָׂה כֵן לְקֹרַח, הִתְחִיל לַחֲזֹר עַל יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ מִי עָשָׂה לְךָ כָּךְ, אָמַר לָהֶם משֶׁה עָשָׂה בִּי, וְלֹא עוֹד אֶלָּא נְטָלַנִי בְּיָדַי וְרַגְלַי וְהָיוּ מְנִיפִין אוֹתִי וְאוֹמֵר לִי הֲרֵי אַתָּה טָהוֹר, וְהֵבִיא אֶת אַהֲרֹן אָחִיו וְקִשְׁטוֹ כַּכַּלָּה וְהוֹשִׁיבוֹ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, מִיָּד הִתְחִילוּ שׂוֹנְאֵי משֶׁה לְהִתְגָּרוֹת בּוֹ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאָמְרוּ משֶׁה מֶלֶךְ, וְאַהֲרֹן אָחִיו כֹּהֵן גָּדוֹל, וּבָנָיו סְגָנֵי כְּהֻנָּה, תְּרוּמָה לַכֹּהֵן, מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתָּנוֹת לַכֹּהֵן, מִיָּד (במדבר ט״ז:ג׳): וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה, מִיָּד (במדבר ט״ז:ג׳): וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם.

אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כִּנֵּס קֹרַח עֲדָתוֹ, וְאָמַר לָהֶם הִרְבֵּיתֶם עָלֵינוּ מַשּׂוֹי יוֹתֵר מִשִּׁעְבּוּד מִצְרַיִם, טוֹב לָנוּ תַּחַת מִצְרַיִם מִתַּחַת יֶדְכֶם, וּבִקְּשׁוּ לְסָקְלוֹ, לְפִיכָךְ (במדבר ט״ז:ד׳): וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו, אָמַר לָהֶם משֶׁה לֹא לִמְלוּכָה אֲנִי מְבַקֵּשׁ וְלֹא לְאַהֲרֹן אָחִי כְּהֻנָּה גְדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט״ז:י״א): וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו. אָמַר משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא כָּךְ צִוִּיתָנִי (שמות כ״ח:א׳): וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ…

אם הקשר למשה הוא משמעותי כל כך, מדוע לא נבחר משה לשרת בכהונה? הרי אם היו ילדיו ממשיכי הכהונה היה ברור שזה נעשה בזכותו של משה… המדרש מביא סיבה לכך שזרעו של משה לא נבחר לכהונה:

שמות רבה:

וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (זכריה י׳:ד׳): מִמֶּנּוּ פִנָּה מִמֶּנּוּ יָתֵד מִמֶּנּוּ קֶשֶׁת מִלְחָמָה, בּוֹא וּרְאֵה אֻמּוֹת הַקַּדְמוֹנִים כְּשֶׁהָיוּ מְבַקְּשִׁים לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, הָיוּ מְבִיאִים מִכָּל מָקוֹם וּמַעֲמִידִים עֲלֵיהֶם, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר (בראשית ל״ו:ל״ב): וַיִמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם מִדִּנְהָבָה, מִבָּצְרָה, וְכֵן כֻּלָּן, אֲבָל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא מֵהֶם גְּדוֹלֵיהֶם, מֵהֶם מַלְכֵיהֶם, מֵהֶם כֹּהֲנֵיהֶם, מֵהֶם נְבִיאֵיהֶם, מֵהֶם שָׂרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: מִמֶּנּוּ פִנָּה זוֹ הַמֶּלֶךְ דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קי״ח:כ״א): אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָה. מִמֶּנּוּ יָתֵד, זֶה כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן (ישעיהו כ״ב:כ״ג). מִמֶּנּוּ קֶשֶׁת מִלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נשְׁקֵי קֶשֶׁת מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים (דברי הימים א י״ב:ב׳). מִמֶּנּוּ יָצָא כָּל נוֹגֵשׂ יַחְדָּו (זכריה י׳:ד׳), אֵלּוּ סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ, מֵהֵיכָן, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

בעל המדרש מתייחס למעלה שהייתה דווקא באהרון ובניו ולא במשה ובניו, וזאת מתוך התייחסות למילים: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – מתוך בני ישראל משמעו מתוך מי שהוא כולו מתוך ישראל, וכך מסביר ראב"ע ג', א':

וכבר רמזתי לך (ראב״ע שמות פירוש שני ו׳:כ״ג), למה נבחר אהרן להקדישו לשם, בעבור כבוד משפחת נחשון, שיהיו כהנים מכפרים על בני ישראל. ואין לדבר על משה אדונינו, כי בורח היה, ומי יתן לו [אשה] עברית?! ועוד: שטורח כל ישראל עליו ללמדם המצות, ולדין כל דבר קשה.

משה לא נשא אשה ישראלית ולכן ילדיו לא היו מתוך בני ישראל לגמרי. לעומת זאת אהרון כן נשא אשה ישראלית, מהשבט המכובד שבישראל, ולכן ילדיו יכולים להיות מוגדרים מתוך בני ישראל. משום כך נבחר אהרון – משום שהיה הקרוב ביותר לכך שהכהונה תתקשר למשה בלי שבאמת תהיה של משה עצמו. 

ב. מינוי אהרון לכהונה בגלל חטא העגל:

דרך שנייה לענות על השאלה היא לראות באהרון עצמו את הסיבה לבחירה בו ובזרעו: 

שמות רבה:

דָּבָר אַחֵר: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ – אָמְרוּ בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד משֶׁה מִסִּינַי וְרָאָה יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, הִבִּיט בְּאַהֲרֹן וְהָיָה מַקִּישׁ עָלָיו בְּקוּרְנָס, וְהוּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְעַכְּבָם עַד שֶׁיֵּרֵד משֶׁה, וּמשֶׁה הָיָה סָבוּר שֶׁהָיָה אַהֲרֹן שֻׁתָּף עִמָּהֶן, וְהָיָה בְּלִבּוֹ עָלָיו, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, יוֹדֵעַ אֲנִי כַּוָּנָתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הֵיאַךְ הָיְתָה לְטוֹבָה, מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁזָּחָה דַעְתּוֹ עָלָיו וְנָטַל אֶת הַצִּפּוֹרֶן לַחְתֹּר בֵּית אָבִיו, אָמַר לוֹ פַּדְּגוֹגוֹ אַל תְּיַגַּע עַצְמְךָ תֵּן לִי וַאֲנִי אֶחְתֹּר, הֵצִיץ הַמֶּלֶךְ עָלָיו וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי הֵיאַךְ הָיְתָה כַּוָּנָתְךָ, חַיֶּיךָ אֵינִי מַשְׁלִיט בְּרִיָה עַל פָּלָטִין שֶׁלִּי אֶלָּא אָתָּה. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְאַהֲרֹן: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים (שמות ל״ב:א׳), אָמַר לָהֶם: פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב (שמות ל״ב:ב׳), אָמַר לָהֶם אֲנִי כֹהֵן, אֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתוֹ וּמַקְרִיב לְפָנָיו, וְהוּא לֹא נִתְעַסֵּק אֶלָּא לְעַכְּבָן עַד שֶׁיָּבוֹא משֶׁה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַהֲרֹן יוֹדֵעַ אֲנִי הֵיאַךְ הָיְתָה כַּוָּנָתְךָ, חַיֶּיךָ אֵין אֲנִי מַשְׁלִיט עַל קָרְבְּנוֹתֵיהֶן שֶׁל בָּנַי אֶלָּא אַתָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ, הֵיכָן אָמַר לוֹ הַדָּבָר הַזֶּה לְמשֶׁה, בַּמִּשְׁכָּן.

שמות רבה:

דָּבָר אַחֵר: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ (תהלים ס״ה:ה׳), אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁתִּגְּרוֹ וַעֲשָׂאוֹ פְּרוֹטִיקַאטוֹר (שומר ראש), שֶׁלֹא יְהֵא זָז מִפָּלָטִין וְאוֹכֵל מוֹתָרָיו שֶׁל מֶלֶךְ. כָּךְ אַהֲרֹן הָיָה שָׁוֶה לְכָל יִשְׂרָאֵל, וַעֲשָׂאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּהֵן גָּדוֹל, וְאָמַר לוֹ: וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא (ויקרא כ״א:י״ב), וְאָכַל מוֹתָרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב׳:י׳): וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה.

שני המדרשים מציגים כיוונים הפוכים: הראשון רואה בהתנהלותו של אהרון בחטא העגל התנהגות חיובית שהקב"ה מודע אליה ולכן נבחר להמשיך את אותו קו התנהגות לאורך הדורות. מצד שני המדרש השני רואה בכהונה סוג של עונש – מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁתִּגְּרוֹ, מעשה אהרון היה שלילי הוא קרא תיגר על המלך, ולכן לא יהיה זז מפלטין…  גם אהרון במובן זה נענש בכך שבעבר היה שווה לכלל ישראל ויכול היה לזכות בנחלה, ואילו כעת הוא צריך להישאר במשכן ולהתפרנס משאריות הקודש. במובן מסוים יש בכך 'עונש חינוכי' על מעשיו בעבר. 

נראה ששורש המחלוקת בין הדרשנים היא ההתייחסות למעשה אהרון: מצד אחד, אם הקב"ה מינה אותו לכוהן גדול – הרי שהמעשה לא היה נורא או אולי אפילו היה טוב ואנו לא מבינים את כוונת אהרון, ומצד שני אם התורה אומרת שאהרון החטיא את העם – אז אולי אנו לא מבינים את מהות הכהונה, ואולי הבחירה בו באה לשרת מטרה חינוכית ולא עליונות מוסרית.

ג. בחירת אהרון לכוהן בגלל התנהלות משה ואופיו של אהרון:

כאשר הקב"ה מתגלה למשה בסנה, מתנהל שיח בינם עד שמשה מצליח לעורר את כעסו של הקב"ה בשל סירובו ללכת למצרים, ולכן הקב"ה ממנה את אהרון לעזור למשה:

שמות רבה, שמות ד, י"ד:

(יד) וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ.

שמות רבה:

מַה חֲרוֹן אַף הָיָה שָׁם? שֶׁנִּטְלָה כְּהֻנָּה מִמּשֶׁה וְנִתְּנָה לְאַהֲרֹן. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי – וְכִי מֵאַחַר שֶׁאָמַר: אָחִיךָ, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא לֵוִי, אֶלָּא אָמַר לוֹ רָאוּי הָיִיתָ לִהְיוֹת כֹּהֵן וְהוּא לֵוִי, וּלְפִי שֶׁאַתָּה מְסָרֵב עַל דְּבָרַי, תִּהְיֶה אַתָּה לֵוִי וְהוּא כֹהֵן.

שמות רבה:

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן רַבִּי יוֹסֵי הַלֵּב שֶׁשָּׂמַח בִּגְדֻלַּת אָחִיו יִלְבַּשׁ אוּרִים וְתֻמִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן (שמות כ״ח:ל׳), מַה שֶּׁאַתָּה מִתְיָרֵא לְדַבֵּר כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים, אֲנִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ.

 המדרש הראשון מעמיד את הבחירה באהרון כעונש להתנהלותו של משה, אולם האם יתכן שלאהרון לא הייתה שום זכות שהביאה לבחירה בו? על כך בא המדרש השני ומסביר שאופיו של אהרון היה לשמוח בגדולת אחיו – לשמוח בשמחת האחר ללא שמץ קנאה, ולכן נבחר לכהונה. ניתן להוסיף על כך את אישיותו של אהרון שעליה אמרו חכמים:

מדרש אגדה (בובר), במדבר כ':

ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל –[גדול מה] שנאמר באהרן, יותר ממה שנאמר במשה, [במשה] לא בכו אותו כי אם האנשים, אבל באהרן בכו אותו האנשים ונשים, לפי שהיה רודף שלום ואוהב שלום ומשים שלום בין איש לאשתו ובין אשה לחברתה, הדא דכתיב בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון (מלאכי ב׳:ו׳). 20ומה אהרן היה עושה, כשהיה שומע שהיו מריבים שני בני אדם, או איש ואשתו, היה הולך אצל אחד מהם, והיה אומר לו חבירך בא אצלי, ומטרף על לבו על שהכעיס אותך, ופייס ממני שאבוא אצלך כדי שיבוא אצלך שתמחול לו, ולא היה זז ממנו אהרן עד שהיה מסיר כל השנאה שבלבו, והיה משליך ביניהם שלום והולך, וכשהיה פוגע לחבירו מיד היו מחבבין ומגפפין זה לזה ומנשקין זה את זה, וכן היה כל ימי אהרן ע״ה, וכן מדתו כשהיה שומע שיש מריבה בין איש לאשתו, לא היה זז מביניהם עד שהיו עושים שלום, לכך בכו לאהרן האנשים והנשים, אבל למשה רבינו ע״ה בכו כל הזכרים לבד. כל האנשים בכו אותו, לפי שהיה מוכיחן, ועוד כי משה היה אומר יקוב הדין את ההר ואהרן מטיל פשרה בין שני בעלי דינין.

אופי זה של אהרון מתבטא לא רק בהתנהלותו עם בני דורו אלא גם עם ילדיו ומשפחתו:

תנחומא, צו:

קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק, אַשְׁרֵי בָּנָיו אַחֲרָיו (משלי כ׳:ז׳), זֶה אַהֲרֹן וּבָנָיו. אִם מִן הַדָּבָר הַזֶּה, אַף מֹשֶׁה הָיָה צַדִּיק וְלֹא הָיוּ בָּנָיו כְּמוֹתוֹ, וְעֵלִי צַדִּיק וְלֹא הָיוּ בָּנָיו כְּמוֹתוֹ, וְאַף שְׁמוּאֵל הָיָה צַדִּיק וְלֹא הָיוּ בָּנָיו כְּמוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא הָלְכוּ בָּנָיו בִּדְרָכָיו (שמואל א ח׳:ג׳), וְלָמָּה אַתָּה אוֹמֵר, מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָּנָיו אַחֲרָיו. שֶׁרָאָה בָּנָיו בְּחַיָּיו מְשַׁמְּשִׁין בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה. לְפִיכָךְ, קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו.

גדולתו של אהרון היא לא רק בכך שראה את בניו ממשיכים את דרכו, אלא בכך שחינך אותם להמשיך את דרכו, ולכן נבחרו הוא ובניו לכהונה.

לסיכומם של דברים אביא את דברי בעל הכלי יקר הדן בשאלה: מדוע הוסיפה התורה את המילים: ואתה הקרב ו- מתוך בני ישראל בפסוק? וכך הוא עונה:

דבר אחר: לכך נאמר מתוך בני ישראל – לפי שאין הנבואה שורה על נביאי ישראל כי אם בזכות ישראל כמו שפירש רש״י פרשת דברים על פסוק: וידבר ה׳ אלי (ב׳:י״ז). ובא לומר: שאף על פי שהיה אהרן ראוי להרחיקו [שהיה ראוי להרחיק את אהרון בעקבות חטא העגל] מכל מקום, קרבו ה׳ בעבור ב׳ דברים: האחד – בעבור משה כי הוא אחיו וכבודו של אהרן הוא כבודו של משה, והשניה הוא – בזכות בני ישראל שהיו צריכין לכהן כזה עושה שלום לכך נאמרו שניהם: 'ואתה הקרב אליך', ו – 'מתוך בני ישראל'.

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.