צרעת העור והבשר

מים המפרשים
פרשת תזריע

צרעת העור והבשר

בפרשת תזריע אנו לומדים על נגע הצרעת. ננסה לעמוד על מהותה של הצרעת, בדגש על צרעת העור והבשר, וללמוד על הדינים המיוחדים לה.

מ. מלכא
מים המפרשים
פרשת תזריע

אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים:

מהתורה למדנו על שלושה סוגי נגעי צרעת:

צרעת האדם.
צרעת הבגד.
צרעת הבית.

נגעי האדם מתחלקים גם הם לשלושה סוגים:

נגעי עור ובשר.
נגעי שחין ומכווה.
נגעי ראש וזקן.

עוד לימדה אותנו התורה שהנגע המופיע הוא כתם לבן המופיע בעורו של האדם, ובנוסף הנגע צריך תנאי אחד לפחות בכדי לטמא את האדם :

שער לבן.
מחיה- בשר חי בנגע.
פסיון- התרחבות של הנגע.

מושג נוסף הקשור בפרשה הוא בוהק– הכוונה היא לנגע שאינו עומד בתנאי של לובן הנגע ולכן אינו מטמא.

מהי הצרעת?

האם הצרעת היא מחלה והאם ניתן זהות אותה עם אחת מהמחלות המוכרות לנו היום? יש שקושרים או מנסים לזהות את הצרעת עם מחלות המוכרות גם כיום, ובהקשר לכך הובאו שלוש אפשרויות :

צרעת – או בשמה 'מחלת הנסון', היא מחלה זיהומית הנגרמת על ידי חיידק וגורמת לעיוותים של העור והאיברים. כאשר מסתכלים על תיאור הצרעת בתורה עולה בבירור שלא מדובר על הצרעת המוכרת לנו משום שמראה הנגעים אינו דומה. לעומת זאת יש מהפרשנים (הרש"ר הירש) שמזהים את הצרעת עם מחלת השחין דווקא. (ניתן להרחיב במאמרו של פרופ' זהר עמר: מהו השחין בלשון חז"ל, אסיא, ע"ה-ע"ו, 2005)).

פסוריאזיס – (נקראת בעברית ספחת) הפסוריאזיס מתאפיינת בדרך כלל בהופעה של משטחי עור אדומים מכוסים בקשקש לבן. המיקום האופייני ביותר הוא במרפקים, בברכיים ובעור הקרקפת. במקרים קשים יותר של פסוריאזיס מופיעים שטחי עור דומים בחלקי גוף נוספים לעיתים עד כדי כיסוי שטח הגוף כולו.

קיימות גם צורות מיוחדות של פסוריאזיס בהן המחלה מופיעה רק בכפות הידיים והרגליים או רק בבתי השחי והמפשעות. ישנה צורה לא שכיחה בה מופיעים נגעים המכילים מוגלה על גבי כפות הידיים והרגליים(zumbush) , המוגלה לא מכילה חיידקים ועל כן אינה מדבקת.

האם מחלה זו תואמת למאפייני הצרעת? המחלה הזו לא הופכת את השער ללבן ולכן אחד התנאים המרכזיים לא מתקיים בה.

ויטיליגו– (בעברית בהרת או בהקת) היא מחלת עור שגורמת לאזורים שונים בעור לאבד את הצבע שלהם ולהפוך לבהירים. היקף התופעה משתנה מחולה לחולה: אצל חלק היא מופיעה באזור קטן בגוף, ואצל אחרים – מופיעים כתמים לבנים על העור בכמה אזורים בגוף.

אף על פי שאין הוכחות חותכות, יש המשערים היום שמדובר במחלה אוטואימונית שבה נוצרת תגובה דלקתית כנגד תאי הפיגמנט בעור. חוקרים אחרים טוענים שהסיבה היא הצטברות של פרוקסידים (מולקולות חמצן פעיל) ה"מרעילות" את המלנוציטים ופוגעות בפעילותם. ברוב המקרים המחלה מתפתחת במהירות, ותסמיניה הם כתמי עור לבנים שגדלים בקצב מהיר.

התופעה יכולה להיעצר לתקופה ארוכה ואחר כך להתחדש שוב. בחלק מהחולים שטחי ההתבהרות קטנים ובאחרים נרחבים. הם עלולים להופיע בכל מקום בגוף, לרבות הגפיים והפנים לעיתים נדירות עשוי צבע העור לחזור לתקינותו גם ללא טיפול.

האם המחלה תואמת למאפייני הצרעת? למרות שיש בה נגעים בהירים וישנם מצבים בהם המחלה הופכת גם את השער ללבן, במחלה זו אין מצבים של הופעת מחייה- בשר חי בתוך הנגע.

האם הצרעת היא מצב רפואי?

בגמרא מופיע דעה שממנה עולה שהתשובה על כך היא חיובית: אמר רבי יוחנן מפני מה אין מצורעין בבבל? מפני שאוכלין תרדין ושותין שכר ורוחצין במי פרת. (כתובות ע"ז:) – עולה מדברי רבי יוחנן שיש דרך רפואית להימנע מהצרעת ולכן מובן שמדובר במצב רפואי.

לעומת זאת דרשנים ופרשנים אחרים (רש"ר הירש, רש"י ועוד), לא רואים בצרעת גורם רפואי אלא נגע מוסרי- הנגע מגיע כעונש על התנהגות מוסרים שלילית או על חטאים כגון לשון הרע: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא אָמַר מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם, מֵהֶם רְבוּצִין, מֵהֶם זְקוּפִין, וְלָשׁוֹן זֶה נָתוּן בֵּין שְׁנֵי לְחָיַיִּם וְאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתָּיו, וּמְכֻפָּל כַּמָּה כְּפֻלּוֹת, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה שְׂרֵפוֹת הוּא שׂוֹרֵף, אִלּוּ הָיָה זָקוּף וְעוֹמֵד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע – הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע. (ויקרא רבה לפרשת מצורע).

דרך שלישית, המשלבת בין הפן הרפואי והניסי שבצרעת מביאים הרד"צ הופמן והרלב"ג, ולמעשה רואים בצרעת מחלה (פן רפואי) שיש בה צד סימבולי של החטא:

ואם נשים לב לכך שהזב, כפי שיוצא מהסיפור בשמואל ב' ג':כ"ט, גם הוא לוקה במחלתו, כמו המצורע, בתורת עונש, הרי על כרחנו נגיע למסקנה, שהצרעת אינה מטמאת מתוך שהיא תוצאת החטא, אלא משום שפני המחלה, בדומה לזיבה, הם דמותו הסמלית של החטא. וקרובה ביותר ההנחה, כי נגע הצרעת הוא הסמל לעבירות שבין אדם לחברו. כי מכיוון שהצרעת דומה למיתה (השווה במדבר י"ב: י"ב), באשר היא אוכלת את בשר החי, הרי גם היא סמל לחטא כמו המיתה.

אך מתוך שהמחלה הזאת נראית מיד לעיניים בעור הבשר ובהתפשטותה מנגעת מעט־ מעט את כל הגוף, הרי היא משמשת דוגמה לאותן העבירות שנראות מיד בגופה של מדינה, אשר לקתה בהן ואשר מחריבות מעט־ מעט את כל הבנין שלה. (רד"צ הופמן).

וברוח זו כותב הרלב"ג: והנה החמור יותר מאלו הוא הצרעת, כי הוא הפסד נפלא, מתחדש מפאת החומר, מצד ממשלת החום הנכרי על האיש הזה, ומְשול הכוחות המתפעלות על הפועלות, ויתחדש מזה הפסד בכללות הדם, ויתפשט מפני זה בכללות הגוף. ולהעיר שזה ההפסד בא מפאת החומר, טימאה אותו התורה בזה האופן הנפלא, שהוא מתייחס לטומאת המת, אשר אין בו כי אם החומר לבד; ולזה הייתה טהרתו מתייחסת לטהרת טמא־ מת.

וזה יישירנו אל ההשגה שהטוב בדברים הוא מצד הצורה, והרע וההפסד הוא מצד החומר. עם שבזה תועלת להרחיק האנשים מהמצורע, כי זה החולי הוא מהחוליים המתדבקים; ולזה ציותה התורה שיהיה מושבו חוץ למחנה ישראל, מה שאין כן במת.

אם כן, יוצא מהדברים שלצרעת -בין אם היא מחלה ובין אם היא נגע, יש ממד מוסרי הקשור או מסמל את הפגם שבהתנהגות האדם, ולכן גם ההחלמה ממנו אינה קשורה רק בפן הרפואי כאשר הנגע נעלם, אלא יש בה גם פן של חזרה בתשובה מוסרית, ולכן מביא המצורע כאשר הוא נטהר קורבנות עולה, חטאת ואשם.

מדוע נאמרה פרשת הצרעת דווקא כאן?

ניתן להסביר שפרשה זו מובאת כאן, לאחר בניית המשכן ומינוי הכוהנים לעבודתם, משתי סיבות:

מבחינת המצורע- עם בניית המשכן צריכה התורה ללמד מיהם האסורים בכניסה אליו, ואחד מהם הוא המצורע. ברוח זו הסביר ר"י בכור שור בפרשה הקודמת: …ועתה מפרש והולך מי מזוהם ומאוס ואינו ראוי להתקרב לפני המקום: אוכל בהמות טמאות, ודגים טמאים, ועופות טמאים, ושקצים, ורמסים, והנוגע בהם, והנושא נבלתם, וזבים ומצורעים, נדות ויולדות, וטמא מתים, ובעלי קרים, והנוגע בהם, ובגד, ושתי וערב, ובתים מנוגעים, ושוכב עם הטמאות, כדמפרש בזה הספר.

סיבה שנייה שניתן להביא למקומה של הפרשה הוא מצד הכוהנים- עבודת הכוהנים אינה מסתכמת רק בקורבנות, אלא יש להם תפקידים הקשורים גם בחברה (כגון קביעת מיהו מצורע, הטיפול באשה סוטה ועוד). משום כך, לאחר שעסקה התורה במינוי הכוהנים ובעבודת הקורבנות, היא עוסקת בתפקידיהם הנוספים -כגון הצרעת.

נגעי צרעת העור והבשר

(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. (ב) אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים.

מציינת התורה בפסוקים כי שאת, ספחת ובהרת הן כולן פרטים של המושג צרעת (שלושתם נגעים שנחשבים כצרעת). חכמים לימדו שלמעשה הפסוק מלמד על שני נגעים עיקריים, ואילו הספחת מתייחסת לנגעים נלווים ומתחלקת לספחת השאת וספחת הבהרת:

א. בהרת– כתם בהיר ביותר שצבעו עז כשלג (נגעים,א,א). השם בהרת מורה על הבהירות שבלובן. והבהרת נראית עמוקה מהעור (משמע היא בעור עצמו ולא מעליו, אך מפאת לובנה היא נראית עמוקה בעור). ואמרו בגמרא (שבועות,ו ע"ב): תנו רבנן: בהרת עמוקה, וכן הוא אומר (ויקרא יג, כה) ומראה עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל.

ומסביר הרב עדין שטינזלץ: "בהרת" האמורה בכתוב — עמוקה נראית נמוכה מעור הגוף בו היא נמצאת.. כמראה אור חמה על הארץ, העמוקה כלומר, שנראית נמוכה מן הצל שלידה. ויש שמדמים זאת למראה הדף שנראה עמוק מהדפוס שעליו). המשנה קוראת לכלל הנגעים בשם כולל בהרת.

ב. שאת – מבחינה מילולית המילה שאת משמעה גובה (שאו מרום עינכם- הרימו למרום עינכם), וצבעה הוא כצמר של כבש שנולד (שצבעה פחות בהיר מצבע השלג). ונחלקו חכמים ביחס למושג שאת- מה מציין הגובה?

חכמים במשנה ורוב המפרשים מסבירים שמכיוון שצבעה של השאת הוא פחות לבן ולכן היא נראית יותר גבוהה מהבהרת (אם הבהרת נראית בשל לובנה עמוקה מהעור, אזי השאת נראית גם עמוקה אך פחות כי צבע לא לבן כשל הבהרת).

לעומת זאת בשאילתות לרב אחאי גאון (מגאוני בבבל, ספרו הוא ספר ההלכות הראשון שנכתב ונשמר אחרי הגמרא. יש מהראשונים שהשוו את דבריו כאילו כתובים בגמרא ושהשוו אותו לאחד מהסבוראים[1]) כותב: ושאת ותולדתה לא מטמא אלא דמתחזיא גבוה מן כוליה בשרא דתניא שאת אין שאת אלא גבוה וכן הוא אומר על כל הגבעות הנשאות… משמע מדבריו שהשאת היא בהכרח נראית גבוהה מהעור ורק אז היא מטמאת ולכן נקראת שאת.

שני אלו הם הנגעים העיקריים הנקראים צרעת, ובמשנה בנגעים הם נקראים אבות, לעומת זאת יש שני נגעים הנקראים תולדות:

ג. ספחת– הספחת מילולית פרושה נספחת, מצטרפת או טפלה. למדו חכמים שהספחת היא טפלה לשאת ולבהרת, ולמדו זאת מכיוון שהיא מופיעה בין השאת ובין הבהרת, ולכן היא מושכת עצמה ואחרת עימה– היא מתייחסת למה שלפניה ולמה שאחריה. לכן יוצא שיש שאת וספחת השאת וכן יש בהרת וספחת הבהרת. צבעה של ספחת הבהרת הוא כצבע הסיד שהיו צובעים בו את ההיכל והעזרות לפני פסח, ואילו צבעה של ספחת השאת הוא כצבע קרום ביצה הסמוך לקליפתה (קרום שנמצא בין קליפת הביצה והחלבון).

יש מחלוקת במשנה ביחס לחלוקת דרגת הלובן שבנגעים: רבי מאיר סובר שהאבות הם מקרי הקיצון- הבהרת בהירה ביותר והשאת פחותה בלובנה מכולם, ואילו הספחות הן מידות ביניים שבין האבות (וכך החלוקה מהנגע הבהיר ביותר להכי פחות בהיר: בהרת, ספחת בהרת, ספחת שאת, שאת).

לעומת רבי מאיר, סוברים חכמים ששני האבות הם הבהירים ביותר ואילו שתי התולדות בהירים פחות (ולכן הבהרת בהירה יותר מספחת הבהרת, והשאת בהירה יותר מספחת השאת). ההלכה נקבעה כחכמים.

ונראה שאפשר שמדברי חכמים יש רמז לדברי רב אחאי גאון כך שהחלוקה בין השאת והבהרת היא לא במידת הלובן של הנגע, אלא במרקם או במראה הגובה שלו- הבהרת נראית שטוחה והשאת נראית גבוהה מהעור. לכל אחד מהנגעים יש חלוקה פנימית על פי גוון הלבן של הנגע (ואלו הן הספחות).

אם כן למדנו שישנם 2 סוגי נגעים ושתי תולדות, ובכולן בצבע הוא לבן- אך ברמת בהירות שונה:

	הנגע	הנגע
הנגע	בהרת – לבנה כשלג	שאת – כצמר גדי בו יומו לאחר שנשטף
התולדה	ספחת הבהרת – בהירה כסיד ההיכל	ספחת השאת- לבנה כקרום ביצה תחת קליפתה

מה גודל הנגע המטמא בצרעת?

חכמי הגדירו גודל של גרגיר גריס הקיליקי מרובע (גרגר תבואה שנגרס ומרובע הכוונה כמשמעו) וחכמי למדו שגודל זה הוא מקום שניתן לצמוח בו 6 שערות על 6 שערות. ולימדו חכמים ששני סוגי הנגעים מצטרפים זה לזה- הכוונה של האבות, או אב עם תולדתו, אבל לא אב עם תולדה אחרת.

הגדרת נגע הצרעת

וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ:

הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִרְאוֹת אֶת הַנְּגָעִים, אֶלָּא שֶׁהַטֻּמְאָה וְהַטָּהֳרָה בִידֵי כֹהֵן. אוֹמְרִים לוֹ אֱמֹר טָמֵא, וְהוּא אוֹמֵר טָמֵא. אֱמֹר טָהוֹר, וְהוּא אוֹמֵר טָהוֹר. אֵין רוֹאִים שְׁנֵי נְגָעִים כְּאֶחָד, בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד וּבֵין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, אֶלָּא רוֹאֶה אֶת הָאֶחָד וּמַסְגִּירוֹ וּמַחְלִיטוֹ וּפוֹטְרוֹ, וְחוֹזֵר לַשֵּׁנִי. (מסכת נגעים).

וראה הכהן – הגדרת האדם כטמא תלויה באמירת הכהן. וכל כהן יכול לטמא נגעים בתנאי שאינו חלל ואינו עיוור. חז"ל הורו, שרצוי שדווקא כהן שבקי בשמות הנגעים וגווניהם למיניהם ידון בנגע הצרעת, אך למרות זאת, גם במקרה שלא נמצא כהן שבקי בראיית נגעים, התורה מחייבת שהפסק ההלכתי תצא דווקא מפי כהן.

הספרא דורש זאת מלשון הפסוק או אל אחד מבניו הכוהנים, באומרו כי כל כהן ראוי לקבוע דינו של הנגע – ואף כהן בעל מום או שוטה. ולפי דעתו של הרמב"ם אף כהן קטן. אך אסור לכוהן להורות כשהוא שתוי יין.

זמן ראיית הנגע:

אֵין רוֹאִים הַנְּגָעִים בַּשַּׁחֲרִית וּבֵין הָעַרְבַּיִם, וְלֹא בְתוֹךְ הַבַּיִת, וְלֹא בַיּוֹם הַמְעֻנָּן, לְפִי שֶׁהַכֵּהָה נִרְאֵית עַזָּה. וְלֹא בַצָּהֳרַיִם, לְפִי שֶׁעַזָּה נִרְאֵית כֵּהָה. אֵימָתַי רוֹאִין. בְּשָׁלשׁ, בְּאַרְבַּע, וּבְחָמֵשׁ, וּבְשֶׁבַע, וּבִשְׁמֹנֶה, וּבְתֵשַׁע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּאַרְבַּע, בְּחָמֵשׁ, בִּשְׁמֹנֶה, וּבְתֵשַׁע: (נגעים ב, ב).

חכמים קבעו שהראייה צריכה להיות ברורה וללא השפעות ולכן קבעו שאת הנגע צריך לראות בתנאים שלא מאפשרים טעות, למשל לא בשמש חזקה מדי או לא בחושך.

בנוסף חז"ל קבעו שהכהן אינו רשאי לדחות את ראיית הנגע באומרו לאיש הנגוע "לך ושוב". וכן, אותו הכהן שהמחליט שבית, בגד או אדם נגוע בצרעת – הוא הכהן שצריך להיות זה שעוסק בטהרתם. בנוסף, ראיית הנגעים נחשבת כאחת מחמשה עשר דברים בהם הכהן חייב לקבל על עצמו על מנת לזכות למתנות כהונה. חובת ראיית נגעים חלה בחוצה לארץ כמו בארץ ישראל, ואף בזמן שאין בית המקדש בנוי.

ושער בנגע הפך לבן – על מנת לטמא את הנגע יש תנאי: שיהיה שער לבן בנגע, שהפך לבן מחמת הנגע ולא לפני. וכמה שערות צריך? שער הוא ברבים ומיעוט רבים הוא שניים ולכן קבעו חכמים כי שתי שערות לבנות מטמאות. ואין הן צריכות להיות צמודות זו לזו. והן צריכות להיות לבנות מעיקרן – הכוונה החלק הקרוב לשורש ולעור, ואם רק ראשן לבן- אינן נחשבות. ומראה הנגע עמוק- כפי שאמרו חכמים: כמראה חמה בצל.

לאחר שמתקיימים כל התנאים אז: וראהו הכהן וטימא אותו– הכהן, ורק הוא, מכריז כי האדם מצורע.

בהרת:

וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָהֿ לֹא הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים. (ה) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית. (ו) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר.

מביאה התורה מצב בו יש שאלה לגבי הנגע:

ישנה בהרת אך היא אינה עמוקה ואין שער לבן בה- ולכן יש ספק לגביה במצב זה מסגיר הכהן את האדם שבעת ימים. כאשר האדם מוסגר דינו כמצורע לכל דבר ולכן צריך להיות מחוץ למחנה, אך בשני דברים שונה דינו ממצורע מוחלט: אינו צריך לפרום בגדיו וכשהוא מיטהר הוא צריך רק טבילה ולא קורבן, ואומרת הגמרא: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט, אלא פריעה ופרימה (מגילה, ח ע"ב).

ביום השביעי להסגר שב הכהן לראות את האדם: אם הנגע נשאר כשם שהיה- לא פשה הנגע, והכוונה היא שלא התרחב החוצה (אך יכול להתרחב פנימה, למשל שהיה חלק חי בנגע וכעת גם הוא הפך לבן), אז מסגיר הכהן את האדם שוב וביום השביעי להסגר הכהן שב לראותו.

אם גם לאחר הסגר שני אז נשאר הנגע בעינו – האדם טהור (וצריך טבילה). בסך הכול מוסגר האדם 13 ימים משום שהיום השביעי בשבוע הראשון הוא גם האחרון להסגר הראשון וגם היום הראשון להסגר השני.

לעומת זאת: וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְטׇהֳרָתוֹ וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל הַכֹּהֵן. (ח) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא.

וכאן מביאה התורה מצב בו הנגע כן פשה בעור – גם לאחר שניטהר המוסגר, ומכיוון שיש שינוי בנגע- הוא צריך לשוב אל הכהן וכהן מטמא אותו.

לסיכום הבהרת- ראינו שהתורה מלמדת על שלושה תנאים דרך הפסוקים העוסקים בבהרת: א. צבע לבן (התנאי הראשון והמחייב). ב. שער לבן. ג. פסיעה בעור (רק לאחר הסגרה).

שאת:

(ט) נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. (י) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת. (יא) צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא. (יב) וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כׇּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכׇל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן. (יג) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כׇּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא. (יד) וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא. (טו) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא. (טז) אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל הַכֹּהֵן. (יז) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא.

מביאה התורה סימן נוסף לגבי השאת: מחית בשר חי בעור– יש בתוך הנגע עור או בשר חי (לא לבן) וגודלו כעדשה לפחות (מקום של שתי שערות על שתי שערות והוא צריך להיות מוקף – מבוצר בבשר לבן), ולכן המחיה מלמדת על כך שהנגע הוא ישן- היה קיים ולא זוהה. ולכן מטמא הכהן את האדם.

לעומת זאת אם הנגע ממלא את כל העור– והכוונה רק למקומות הניתנים לראייה (להוציא למשל קפלי עור, פה, אף וכו')אז האדם טהור. אם יש שינוי במצב בו הנגע ממלא את כל גוף האדם: וביום בו יראה בו בשר חי– אז הוא נטמא. ולחילופין, אם הבשר החי יהפוך ללבן– יטהר אותו הכהן.

[1] שאילתות- ספר שאלות, מקור לשם שו"ת שנתחברו אח"כ. הספר כתוב ארמית. אוסף ענייני אגדה והלכה בסדר הפרשיות. כל פרשה מתחילה במלת שאילתא. ספרו של רבי אחאי גאון משבחה. חי סביב שנת ד"א תק"י (750) בבבל. תלמיד מר שמואל ריש כלה (ספר האשכל הלכות ברכות עמ' 69; רשב"א חי' ברכות מ"ג: בשם רב האי), ולמד בישיבתו במתא מחסיא. אחרי מות מר שמואל גאון בשנת 755 קיוה ר' אחאי להתמנות לגאון, אך ריש גלותא ר' שלמה בר חסדאי התנגד לו, ובחר את רב נוטרונאי שהיה שמש לר' אחאי. בשל כך עזב ר' אחאי את בבל ועלה לא"י. לפי שטיינשניידר מת ר' אחאי בשנת 761 בא"י.

יש האומרים שר' אחאי [מבי חתים] הנזכר בגמרא היה מחבר השאילתות. זו דעת רש"י ובעלי התוס' (זבחים ק"ב: ד"ה פריך רב אחאי), ואמרו דההוא רב אחאי עשה השאילתות והיה מרבני סבוראי. אבל רב שרירא גאון, שהיה בדורו, כותב שמחבר השאילות הוא ר' אחאי משבחא.

ר' מנחם ן' זרח בספר "צידה לדרך" בהקדמתו אומר דרב אחא משבחא הוא בעל השאילתות. בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות מביא "הלכות רב אחא משבחא" וכוונתו להשאילתות, כי ר' אחא לא חבר ספר אחר. הראב"ד בעל הקבלה יאמר כי הספר הזה (שאילתות) מצוי בידינו עד היום ושמענו שלא נמצא בו שום טעות. (עי' יוחסן השלם 205). ריב"ש כתב שדברי הגאון רב אחא משבחא מקובלים כאילו נכתבו בתלמוד (שו"ת ריב"ש סי' שצ"ד). בסמ"ג (לאוין סי' קמ"ו) אומר על השאילתות דר' אחאי שהוא בר סמכא וקדמון. וגם רב יהודאי גאון מביא מדבריו ראיה (בהלכות גדולות) בהרבה מקומות. בספר "הפרדס" כ"י בברכת אירוסין כתב: אין לנו להטות מדברי הגאון אדוננו רב אחא משבחא כמפי משה ע"ה (שה"ג).