הנגע שלא רואים

בתחילת פרשת מצורע, מתארת התורה את הקורבנות שצריכים המטהרים מנגעים אלו להביא. רש"י מבאר שהנגעים הללו באים על שתי עבירות:

שתי ציפורים חיות טהרות – פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. ועץ ארז – לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. (ויקרא יד, ד).

הרמב"ם מסביר את התהליך המדהים שעובר האדם עד לשלב שבו הוא לוקה בצרעת הגוף, שבגינה הוא נדרש לצאת מחוץ למחנה ישראל בבושה ובכלימה. התהליך מתחיל בבית, בקירות הפנימיים, כדי שאף אחד לא יראה. משם הנגע עובר לכלים שהאדם ישן עליהם, ומשם לבגדים. אם כל זה לא עזר, גם גופו לוקה בצרעת:

שהמספר בלשון הרע, משתנות קירות ביתו.  אם חזר בו, יטהר הבית; ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית–משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן.  אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנין הבגדים שעליו.  אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו–משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצות ולשון הרע.

(הלכות טומאת צרעת טז, יד)

האלשיך הקדוש, בפירושו על פרשתנו, מבאר אילו דברים מביאים את האדם לדבר לשון הרע:

קבלו חז"ל שהצרעת באה על לשון הרע הנמשכת מג' דברים, גאוה וגסות הרוח, או מהתחברות לרשעים, או מרוב כל יבזה האדם. הבא מבחינה א' קראו "שאת", מלשון התנשאות וגאוה, "ספחת" מהסתפח לאנשי רשע, ו-"בהרת" מבהירות רב שפע. ו-"הלובן" היתר מורה על תוקף כוח הטומאה הנאחזת בנפשו הבהירה.

על רקע זה, מתברר ייחודו של נגע הנתק. כאשר אדם בוחר לדבר לשון הרע, הוא בוחר לעבור תהליך של אזהרה המתבטא בביתו, בכליו בבגדיו. כולם רואים את התהליך שהאדם עובר – קיר הבית מנותץ, הכלים הפגועים נשרפים באש, וגם הנגע בגוף יופיע תמיד במקום גלוי. במקרה כזה כולם מבינים את הסיטואציה ויכולים להתמודד איתה, להיזהר ממנה ולתפוס מרחק. אולם כאשר מופיע נגע בראש או בזקן, במקומות המכוסים בשיער לגמרי, אין שום יכולת להכיר ולהגיב בהתאם לצרעת, ללא התערבות אלוקית שתחייב את האדם לחשוף את מקום הנגע.

גם בידיים, ברגליים ובמקומות נוספים בגוף האדם ישנן שערות, אך נגעים באיברים אלו אינן נחשבים נתק. מדוע? כיוון שאף אחד מאותם איברים אינו משפיע כמו הראש. הראש מקבל את ההחלטות, מנתב את הגוף, קובע לאן הולכים ואיך מתנהגים. כאשר אדם מנסה להסתיר את מעשיו, מחשבותיו, ורצונותיו מתחת לשערו או לזקנו – סופו להיגלות בבושת פנים. המחשבות האמיתיות שלך, הכוונות שלך, משתקפות במציאות שבה אתה חי ואי אפשר לברוח מהן.

ההינתקות מתחילה מהראש

"נתק" הוא מצב שבו האדם מתנתק מהסביבה שבה הוא חי. המצב אמנם אינו מופיע בגלוי, אך זה מה שמתרחש בתוך מחשבותיו של האדם. בעוד שהוא משדר לכולם מציאות אחת, בפנים הוא חושב אחרת לגמרי. כך נוצר הנתק, מצב שבו החברה מנותקת ממך ואתה ממנה, כי הכל מוסתר, הכל חבוי, הכל "מתחת לזקן" או לשערות הראש. כלום לא אמיתי. אין לך נגע גדול מזה.

"נתק" הוא מצב שבו האדם, מתוך מחשבות של עליונות ויהירות, מתנהג בגסות רוח ומוציא לשון הרע. באותם רגעים הוא מתנתק מהחברה, ובתגובה החברה מתנתקת ממנו.

"נתק" הוא מצב שבו המציאות הופכת ללא בהירה עבור האדם, ואז הוא לוקה ב"בהרת".

במצב הזה יש רק אחד שיכול להוציא את האדם מהמקום הזה ולגרום לו לחזור בתשובה: הקב"ה. זאת בחשיפת הנגע לכלל והרחקת המצורע באופן גלוי מהחברה. בשובו אל המחנה יהיה טהור, זך ונקי.

כפי שמציין הרמב"ם, נתק שנוצר בידי האדם באופן יזום – אינו מטמא. למה? כי מקרה שבו מבקש האדם להשוות בין פנימיותו ובין חיצוניותו, להשוות את המחשבות בראש למציאות – הוא טהור. הוא מבקש, לפני קבלת הנגע בראש, להתאמץ כדי להשוות את תוכו לברו, את מחשבותיו לדיבוריו. אדם שפועל על פי כוונותיו, אינו מנותק מהחברה והחברה אינו מנותקת ממנו, אדם שאינו יהיר ומתנהג בגסות רוח, לא בסתר ולא בגלוי – טהור יאמר לו.