והובא אל הכהן

כלי יקר
פרשת תזריע

והובא אל הכהן

חכמים זיהו שהמביא לצרעת הו פגיעה בחברה על ידי מעשים שעשה המצורע, מה שמעלה את השאלה: אם זה המצב אז מדוע הוא עומד מול הכהן ולא מול השופט?

מ. מלכא
כלי יקר
פרשת תזריע

במרכז פרשת תזריע עומד נגע הצרעת – אבחונו ותהליך ההיטהרות מטומאתו. תהליך זה מתחיל כאשר האדם מגלה את הנגע, ומייד נאמר: והובא אל אהרון הכהן או אל איד מבניו הכהנים (ויקרא, י"ג,ב). התהליך כולו נעשה מול הכהן, והוא המחליט אם לטהר או לטמא את האדם.

על פי רוב הדעות, נגע הצרעת מגיע בעקבות חטאים של האדם כלפי אנשים אחרים, ובעיקר מדובר על חטא לשון הרע. אבל אם העניין הוא מוסרי מדוע מי שמטפל בו הוא הכהן ולא השופט המקומי? הרי האחרון הוא זה שמופקד היחסים שבין האדם לזולת, והגיוני שהחוטא יועמד אל מול האדם שבו פגע (כשם שהשופט עוסק בגזל, ואת התשלומים מביא הגונב לאדם ממנו גנב). ובכלל מדוע לכלול עניין זה בדיני טומאה וטהרה, דינים הקשורים ביחסי האדם ואלוהיו בעוד שלשון הרע קשור ליחסי אדם וחברו?

הכלי יקר מסביר את מעורבות הכהן בתהליך:

.. והובא אל הכהן- אין טהרתו כי אם על ידי הכהן, יען כי כל מי אשר הוא מזרע אהרון נמצאו בו שלוש מדות טובות הופכיים לאלו [הכוונה הופכיות למידות שבהן חטא המצורע על פי דעת הרב: לשון הרע, גסות רוח או גאווה וצרות עין שכוללת גם את תאוות הממון] . כי חטא הלשון גורם כל ריב וכל נגע ובין אחים יפריד, על כן יבא אהרון שאחז במידת השלום וירפא לזה, כי הוא היה אוהב שלום ורודף שלום. וכן חטא גסות הרוח ראוי שיתוקן על ידו, כי הוא היה עניו ביותר…וכן חטא חמדת הממון לא היה גם כן באהרון, כי לא היה לה חלק ונחלה בארץ… על כן היו שלמים במידת ההסתפקות, ולא היו בכלל צרי העין.

על פי דברי הרב, החוטא מובא אל מול מי שמייצג באופן המובהק ביותר את הניגוד לחטאיו.

הכלי יקר בפירושו מקפיד לעסוק ביחסים החברתיים שבתוך החברה היהודית בימיו, ומתוך כלל פירושו אפשר לראות עד כמה מטרידים אותו גורמים העלולים לפורר את המרקם החברתי בתוך קהילת מיעוט החיה בתוך חברה נוצרית המתנכלת לה. מלבד הרעה הדתית והחטא הנגרם בלשון הרע, גאווה וחמדת הממון, הוא מבין גם את הרעה החברתית העשויה להיגרם לקהילה שחייבת לשמור על אחדות פנימית לשם קיומה.[1]

אפשר להמשיך בדרכו ולהסביר כי החטאים הנ"ל בנוסף לכך שהם פוגעים באדם הפרטי, הם פוגעים הן בממסד החברתי והן בקיום מצוות הדת. לשון הרע גורם לפילוג בתוך הקהילה, וגם אם האדם עליו מדברים אינו מודע לכך- הדברים גורמים להתרחקות אנשים ממנו. הגאווה מובילה גם היא להרחקה של האדם מסביבתו, אך בכיוון ההפוך- במקרה זה האדם הוא המרחיק עצמו מהכלל בשל תחושתו כי אינם טובים מספיק בשבילו. תאוות הממון מובילה אף היא להיפרדות הקהילה בכך שאינה נותנת מקום לשותפות קהילתית, ואדם החס על ממונו לא ייקח חלק בפעילות העלולה להביא אותו להוצאת כסף עבור אדם אחר.

ליהודי בעם יש קיום כיחיד ומתוך כך הוא חי באינטראקציה עם האנשים הסובבים אותו, אולם יש לו גם יחסי גומלין עם העם כיחידה בפני עצמה, וקשה להתעלם מהמימד הקהילתי הקיים ביהדות- ולדוגמא התפילה: התקשורת האישית ביותר של האדם עם אלוהיו, לא יכולה להתקיים במידה מלאה ללא מניין של מתפללים. כמו כן, הקיום הפוליטי והדתי של העם היהודי אינם נפרדים זה מזה (היהדות היא גם דת וגם לאום), ואת הממסד הלאומי-דתי מייצג הכהן. גם היחסים בין אדם לחברו בחברה שמציגה התורה נובעים מציווי ה', ולא ממניע מוסרי אנושי.[2]

אם כך, החטאים הנ"ל פוגעים בפרט, אך באותה מידה הם מבטאים פגיעה בחברה, והם מהווים מכשול בפניה. משום כך ההיטהרות היא דווקא מול הכהן שמייצג את הממסד ואחראי לשלמותו והתנהלותו. אפשר להוסיף לכך כי הכוהנים הוקדשו לייצג את העם מול הקב"ה- הם שליחי העם, ובעצם על ידי כך שהכהן דווקא עוסק בתורת המצורע, זה כביכול שבני ישראל כחברה אומרים לחוטא: אל תפגע בנו! תקן מעשיך לטובת כולנו!

לפי הדברים הנ"ל, אפשר להסביר גם את התנהגות הטמא בזמן טומאתו: והצרוע אשר בו הנגע: בגדיו יהיו פרומים, וראשו פרוע, ועל שפם יעטה, וטמא! טמא! יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב- מחוץ למחנה מושבו (י"ג, מ"ה- מ"ו). מהבחינה הרפואית מובנת התנהגות זו: יש צורך לבודד את החולה ולהודיע לסביבה על הסיכון שבמחיצתו. אולם גם במובן הרעיוני יש כאן מסר: אותו אדם שיצא ופגע בחברה מכריז על פגיעתו בה הן בקולו והן במראהו, הוא גם נדון לחיות תקופה במנותק מהחברה בכדי שיוכל להעריך אותה, וכאשר הוא מסתכל מן החוץ על החיים החברתיים שבמחנה- ללא יכולת לקחת בהם חלק, אז הוא שואף לתקן את מעשיו מהר יותר בכדי לשוב אליהם. למעשה, כאשר מסתכלים על כך מהבחינה הרפואית- ישנה כאן פעילות של מניעת סיכון לסביבה, ואילו מהמבט הרעיוני- ישנה בכך התנהגות של ריפוי לחוטא.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

—————————

[1] וכך הוא מסביר את אריכות פירושו לנושא שמירת הלשון בפרשת מצורע: ויצאתי מגדרי להאריך קצת בדבר שאינו מעניין פשוטו של פרשה, יען כי ראיתי דור זה פרוץ מאוד מאוד בחטא הלשון, וצרעת נושנת היא, כי גם בגלות מצרים היו בעבור שהיו בהם דלטורין, ונגאלו בזכות ארבעה דברים, ואחד מהם- בזכות שלא היה בהם לשון הרע.. ובבית שני חזרו לסורם, ועוד היום בגלות החל הזה חטא הלשון הולך וגדל, עד עלות חמת ה' לאין מרפא! לכן ראיתי לדבר קצת בהתעוררות בעניין זה- אולי ישמעו העיוורים שבמחנה העברים ויתנו אל ליבם לתקן פרצה זו. וזה דרשתי בקהילת קודש לובלין בפרשת זכור שס"ב פ"ק, בהתאסף ראשי עם וחכמי כל הקהילות.

[2] למשל פרשת קדושים כולה שמבטאת במיוחד את המוסר היהודי, מוסר שנובע מעצם קבלת ה', ולדוגמא: לא תיקום ולא תטר את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך אני ה' (ויקרא,י"ט,י"ח). גם הצדקה נובעת ממניע זה: אני ה' (שם, ט'-י').