מדרש מעט: אלה תולדות יצחק

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק:

הפסוק הפותח את הפרשה מעורר שאלה: אם יצחק הוא בן אברהם, מדוע הייתה התורה צריכה להדגיש שוב- אברהם הוליד את יצחק? מה תוספת זו באה לומר לנו?  על מנת לענות על כך, דורש המדרש בילקוט שמעוני את הפסוק 'עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם' ואומר:

"עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים״, הָאָבוֹת עֲטָרָה לַבָּנִים וְהַבָּנִים עֲטָּרָה לָאָבוֹת הָאָבוֹת עֲטָרָה לַבָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם״ וְהַבָּנִים עֲטָרָה לָאָבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי) ״עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים…״

המדרש דורש את הפסוק במשלי: עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם, שפירושו שישנם מצבים בהם בבנים מתהדרים ומתכבדים באבותיהם- בייחוס שלהם, ועל כך נאמר תפארת בנים אבותם, ויש מצבים שבהם הייחוס (ההורים) אינו מכובד ביותר אך הבנים מכובדים, ואז יש מצב שבו האבות מתהדרים בכבוד הבנים: עטרת זקנים- בני בנים [1]. ולכן נראה שבא הדרשן לומר שעל פי רוב שני המצבים אינם מתקיימים יחד, יש שהאב גדול מבנו ויש שלהפך, אולם על אברהם ויצחק באה התורה לומר לנו ששניהם היו שקולים זה לזה והתקיים בהם שני המצבים ולכן הפסוק אומר מצד אחד יצחק בן אברהם, שיצחק התכבד במוצאו מאברהם, ומצד שני אברהם הוליד את יצחק, שאברהם התכבד בבנו יצחק [2]. אולם למדרש יש המשך:

…אָמְרוּ לֹא נִצּוֹל אַבְרָהָם מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ אֶלָּא בִּזְכוּת יַעֲקֹב אָבִינוּ! מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ דִּין לִפְנֵי הַשִּׁלְטוֹן, וְיָצָא דִּינוֹ מִלִּפְנֵי הַשִּׁלְטוֹן לִשָּׂרֵף, וְצָפָה אוֹתוֹ שִׁלְטוֹן בְּאִיסְטְרוֹלוֹגוּת שֶׁלּוֹ, שֶׁהוּא עָתִיד לְהוֹלִיד בַּת וְהִיא נִשֵּׂאת לַמֶּלֶךְ, אָמַר: כְּדַאי הוּא לְהִנָּצֵל בִּזְכוּת בִּתּוֹ! כָּךְ יָצָא דִּינוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לִשָּׂרֵף לִפְנֵי נִמְרוֹד, צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָתִיד יַעֲקֹב לָצֵאת מִמֶּנּוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּדַאי הוּא לְהִנָּצֵל בִּזְכוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳ אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.

המדרש ממשיך ומתאר את הצלת אברהם בזכות בן בנו, בזכות יעקב, ונראה שיכולות לעלות מהמדרש שתי שאלות: הראשונה היא- אם המדרש בא לעסוק באברהם ויצחק, מדוע הוא מזכיר דווקא שבזכות יעקב ניצל אברהם? שאלה שנייה היא כללית יותר: מה משני המצבים עדיף- האם כאשר הבן מתכבד באב או להיפך כאשר האב מתכבד בבנו?

ונתחיל דווקא בשאלה השנייה: כאשר אדם מתכבד במוצאו, למעשה הוא מתכבד בדבר שהוא לא באמת שייך לו- הוא לא בחר להיוולד לאב מסוים או למשפחה מסוימת אם כן מה הגדולה שיש לו ממעשי אבותיו? אחת ההגדרות המדויקות ביותר לגזענות ששמעתי הייתה מפי ד"ר יאיר שיפמן: 'לפסול אדם על מה שלא הייתה לו שליטה עליו' האדם לא בוחר לאיזו משפחה או מוצא להיוולד ולכן אסור לפסול אותו בעקבות כך, וברור שגם המצב ההפוך דומה- לכבד אדם על כך שנולד למשפחה מסוימת או על דברים שלא הוא עשה גם יש בה מחוסר האמת. לעומת זאת במצב ההפוך, כאשר הבן מתעלה על אביו יש עשייה אישית של הבן, ולכן הוא יכול באמת לנכס את המעשים לעצמו. משום כך המצב בו האב מתהדר בבנו עדיף מפני שמצד אחד הוא מבטא עשייה אקטיבית של הבן, אבל בנוסף הוא גם יכול לבטא את היכולת החינוכית של האב שהכין את הקרקע לגדולת הבן (כאשר הבן מוצלח, לא מעטים המקרים שהצלחה זו באה על בסיס הדחיפה וההשקעה של ההורים).  

מכאן התשובה לשאלה הראשונה גם כן: המדרש מדגיש בזכות יעקב ניצל אברהם! יעקב היה התוצר של מעשי אברהם ולכן זכות זו עמדה לו, ונרחיב על כך: כאשר אדם עושה מעשה או מאמץ התנהגות מסוימת יש צורך לראות עקביות על מנת שנוכל להגדיר את האדם על פיה, למשל: שני אנשים שנותנים צדקה, האחד נתן פעם אחת בחייו סכום גדול ולעומתו השני דואג כל שבוע או חודש לתת סכום מועט – כנראה שדווקא לשני יגיע התואר נדיב יותר מאשר לראשון גם אם הסכום שנתן הוא מועט יותר.

תפקידו וגדולתו של אברהם הייתה ביצירת מהלך בעולם של הכרת ה'. אברהם עצמו עשה זאת במעשיו- אך עדיין לא ניכר המהלך, אך כאשר רואים שבמשך שלושה דורות ממשיך הדבר ומתקיים, מאברהם ליצחק ואז ליעקב, אז רואים שלמעשיו הייתה קביעות במציאות, ולכן יעקב הוא המסמל את זכותו של אברהם וסיבת הצלתו. ויותר מכך- יעקב אינו רק יעקב האיש אלא ישראל העם, וכאשר רואה הקב"ה שהמהלך שייצר אברהם גדול יותר מההשפעה המקומית או המשפחתית, אלא הוא ברמה עולמית על ידי עם ישראל, עם שיהיה אור לעולם, עם שימליך את הקב"ה בעולם אז ברורה עוד יותר סיבת הצלתו וזכותו הגדולה.

בדורנו זכינו לדמות כזו של רב יהודי שבמעשיו, דבריו וכתביו היה ביטוי חי להשפעה זו – השפעה שיצאה מגבולות הקהילה היהודית והשפיעה ברמה עולמית על יהודים, נוצרים מוסלמים ובני דתות אחרות, רב שראשי מדינות קיבלו אותו ואת עצותיו, שידע להביא את הערכים היהודיים לעולם המודרני, לראות את הרלוונטיות שלהם גם היום ולא רק לעולם היהודי אלא לעולם כולו. הרב יונתן זקס זצ"ל היה כל אלו וכנראה גם יותר, יהיה זכרו ברוך.

———————————————

[1] רש"י למשלי: עטרת זקנים – כשרואין בני בניהם הולכין בדרך טובה. ותפארת הבנים באבותם – כשהיו אבותיהם צדיקים היא תפארת הבנים.

[2] ילקוט שמעוני: יֵשׁ בָּנִים שְׁנִתְגָּנוּ בַּאֲבִיהֶם זֶה יֹאשִׁיָּהוּ שֶׁנִתְגַּנָה בְּאָמוֹן (דברי הימים ב ל״ג:כ״ג), ״כִּי הוּא אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה״. חִזְקִיָּה נִתְגַּנָה בֶּאָחָז שֶׁנֶּאֱמַר ״צוֹר תְּעוּדָה וְיֵשׁ אָבוֹת שְׁנִתְגָּנוּ בִּבְנֵיהֶם, עֵלִי נִתְגַּנָה בְּבָנָיו (שמואל א ב׳:י״ג), ״וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְּלִיָּעַל״. שְׁמוּאֵל נִתְגַּנָה בְּבָנָיו (שם ח׳:ג׳), ״וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו״. אֲבָל אַבְרָהָם הוּא נִתְגַּדֵּל בְּיִצְחָק, וְיִצְחָק נִתְגַּדֵּל בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו״, וּכְתִיב אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק, וְכִי לֹא הוֹלִיד אֶלָּא יִצְחָק, אֶלָּא שֶׁנִּתְגַּדֵּל בּוֹ.