ותכהנה עניו מראות

פרשת עשיו ויעקב וגניבת הברכות פותחת בתיאור מצבו הפיזי של יצחק, מצב המאפשר את המשך הסיפור- את גניבת הברכות והטעיית יצחק ע"י עשיו ויעקב. העיוורון של יצחק היה מוקד לדיוני הפרשנים בעיקר סביב השאלה: האם עיוורון זה היה פיזי או שבעצם יש כאן ביטוי לאי תפיסה נכונה של המציאות?

פשט הפסוק מלמד כי עיניי יצחק כהו בשל הזקנה, וכך מפרש הרשב"ם: ותכהינה עיניו– מן הזקנה.  משמע שהעיוורון הפיזי נובע מגילו המבוגר של יצחק.  לעומת זאת המדרש אומר:  ותכהינה מראות- מראות ברעתו של אותו רשע. אמר הקב"ה: יהא יצחק יוצא לשוק ויהיו הבריות אומרים: זה אביו של אותו רשע, אלא אני מכהה את עיניו ויהא יושב בתוך ביתו. ז"א העיוורון עצמו היה פיזי, אך הוא נבע מתוך רצון לשמור על שמו הטוב של יצחק.

מצד שני, ישנם פרשנים הרואים בעיוורון לא מצב פיזי אלא ביטוי לדרך לצורת התפיסה של יצחק את המציאות: דון יצחק אברבנאל כותב על כך : אין ספק שהיה ליצחק להתבונן במעשה עשיו ורשעתו ורשעת נשיו- ושהבנים אשר תלדנה ידמו להם לרוע. והיה לו להתפלל לאלוקים ויודיעו למי יברך- אם לגדול כפי לידתו, אם לגדול בשלמות. אבל, האהבה מקלקלת את השורה: לאהבתו את עשיו חשקה נפשו בו, ולא ראה חובה במעשיו. ואולי על זה נאמר: 'ותכהינה מראות'- שעיני שכלו וכוונתו כהו בעניין עשיו, ולא ראה ולא התבונן במעשיו כראוי.  אם כן מסביר האברבנאל שלא היה כאן עיוורון פיזי, אלא להיפך: יצחק ראה בצורה פיזית אך העיוורון היה בהבנה של מה שראה – דבר שנבע מאהבתו את עשיו.

עוד גישה כזו מופיעה אצל בעל המדרש והמעשה ביחס למדרש בבראשית רבה: ותכהינה מראות- מכוח אותה ראייה, שבשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח, בכו מלאכי השרת ונשלו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות, וכיוון שהזקין כהו עיניו"– מסביר 'המדרש והמעשה' שיצחק בעת העקידה הפגין תמימות ואמונה ברמה הגבוהה ביותר שיכולה להיות, ומלאכי השרת לא האמינו שבן אנוש יכול להגיע לרמה כזו של תמימות, שאפילו עלתה על שלהם ולכן הם בכו. אותה דמות ועמקות של תמימות היא זו שנרשמה בעיניו של יצחק עד למצב שבו הוא לא ראה שקר ולכן לא העלה בדעתו שעשיו משקר אותו.

רמה כזו של הסתכלות תמימה במציאות היא כנראה מנת חלקם של מעטים יחידים כדוגמת יצחק אבינו, אבל יש כאן אמירה שיכולה לפנות גם אלינו: אנחנו בוחרים כיצד לראות את המציאות!  שני אנשים שונים יכולים להסתכל על אותו האירוע וללמוד ממנו דברים הפוכים, שני אנשים יכולים לחוות את אותה החוויה ולהיתייחס אליה בצורות הפוכות לגמרי, השאלה היא מה ה'משקפיים' שהם מרכיבים?  כיצד הם בוחרים להסתכל על הדברים? האם אירוע קשה נתפס כתוצאה ולכן מהווה מכשול וסיבה לתחושת יאוש או להיפך- האם אותו אירוע נתפס כשלב בתהליך צמיחה, שברור שיש בו נפילות, אך הן מהוות מדרגות בדרך לעלייה.  אולי על השאלה הזו כל אחד יכול לבחור כיצד לענות, אך להיתעלם ממנה – אף אחד מאיתנו לא רשאי.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן