להבדיל בין הטמא ובין הטהור

השבוע יצא לי לעמוד בקשר עם אדם אשר הופיע לאחרונה בכמה במות תקשורת קשוחות ביותר. הוא לא פחד ולא נרתע להגיד דברים אמיצים ואמיתיים ביחס לתקופה איתה אנחנו מתמודדים. שלחתי לו הודעת חיזוק וביקשתי שלא יירתע מלהגיד את האמת של מדינת ישראל. להלן התשובה שקיבלתי: "הם תכף מעלים אותי לגרדום המטורפים האלו, אמן שהקב"ה יצליח דרכי".

ביום ראשון היינו בישיבת הממשלה והצגנו את התרומה של יהדות העולם למדינת ישראל, תמיכה נרחבת ביותר במגוון תחומים :פעולות הסברה, הבאת מתנדבים, סיוע כלכלי ועוד. באותה ישיבה אמר רה"מ שיש רק דרך אחת לנצח את המצב- להגיד את האמת לעולם בצורה הכי חזקה וברורה ולא להיגרר להאשמות חסרות שחר ומניפולציות שעושים על המציאות הפשוטה. להביא את האמת של מדינת ישראל הכי חזק ורחוק שאפשר. אנחנו נמצאים בתקופה בה האמת נעדרת מן המציאות ומעטים הם המדינות, הארגונים, המנהיגים והאנשים אשר דבקים בה. האמת נעדרת מן הארץ ואני לא בטוח שיש לה כבר כוח לקיים "אמת מארץ תצמח". צריך אומץ גדול לעמוד מול גורמים רבים ולומר את האמת, לומר הפוך מהעיוותים הקיימים. בטח כאשר נעשים מאמצים גדולים מאוד לעוות את המציאות, לעוות את האמת, באמצעות מילים יפות וגבוהות, חליפות ומתק שפתיים. עולם הפוך.

להבדיל בין הטמא ובין הטהור

פרשת "שמיני" אותה נקרא השבת מחולקת לשני חלקים מרכזיים. החצי הראשון עוסק ביום השמיני, היום שבו חונכים את המשכן, היום הגדול שבו משכין הקב"ה את שכינתו בעם ישראל. הראשון ברומו של עולם. החצי השני עוסק בסימני טהרה וטומאה בחיות, בעופות, בדגים ובציפורים. לכאורה ההפך הגמור – במה אסור ומה מותר לנו לאכול, בגמלים, שפנים, ארנבים ובסימני טהרה וטומאה.

שני החצאים מכילים כלל מסכם אחד:

"וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא, וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֵת, כָּל-הַחֻקִּים, אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם, בְּיַד-מֹשֶׁה…. לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל". (פרק י פסוקים י-יא, פרק יא, מז)

מדוע ציווי זה נדרש בעבודת הכהנים, הרי לכאורה, הכל שם קודש. מהצד השני נשאל, האם כוונת התורה ללמדנו שעלינו להבחין בין בהמה טהורה (פרה למשל) לבין בהמה טמאה (חמור לדוגמא), האם זאת כוונת הציווי ?

הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, פולין) מסביר שציווים אלו מגיעים בכדי להתמודד עם מצבי ספק. במצבים שבהם לאדם לא ברור האם החיה כשרה או טמאה, לא ברור האם עבודה במקדש נעשתה בצורה המכשירה את העבודה או לא, לך תברר :

"להבדיל בין הטמא ובין הטהור. הוא מצות עשה לחקור ולבדוק כל שהוא ספק אם טמא או טהור ע״פ סימנים שאין ניכר לנו …. וכתיב בין הטמא ובין הטהור. ולא כתיב בין טמא לטהור… והיינו משום דלא כל הספיקות שוין. יש ספק קרוב לכשר מכל מקום צריך לברר לגמרי הכשרו…. ועם כל זה כתיב מצוות עשה להבדיל בין הטמא ובין הטהור שכל הספיקות שאפשר לברר בין היתרן בין איסורן מצוות עשה על ב״ד לברר. וכשם שאסור להקל בספק הקרוב להחמיר. או שלא לברר איזה ספק ולנהוג בו היתר כך אסור להחמיר במקום שאפשר לברר היתרון." (העמק דבר על ויקרא יא, מז)

בעל "החזקוני" (1250-1310, צרפת) מסביר שציווי זה הוא כלל יסודי אשר ילווה אותנו בסוגיות הטומאה והטהרה לאורך הפרשות הבאות. המשמעות שלו היא פשוטה, וגם אם היא פשוטה היא צריכה להיכתב : יש מציאות בעולם של טומאה ועליך להכיר בה – חיות טמאות, שרצים, צרעת וכיוצא בזה והציווי הוא לדעת להבחין בין המציאויות הטמאות לטהורות :

"בין הטמא ובין הטהר בבהמה ובשרץ המים ובעוף. אחר שפירש לך הללו פירש‎ לך דין חיה ואח״‎כ דין היולדת וצרעת באדם ובבגד וכו׳‎ שבכולם שייכא טומאה". (חזקוני, ויקרא יא, מז)

גם ביחס לציווי המופיע בעבודת המקדש, מסביר בעל החזקוני שהעניין הוא להבדיל בין כספי ערכין המובאים למקדש, בין כאלו הנתרמו לקודש ולבין כאלו הנתרמו לחול ולהבדיל במקדש בין הטהרות לבין הטמאות. הבדלה בין מציאות של טהרה וטומאה.

אחד הקשיים המרכזיים בימים אלו הוא להבחין בין הטמא ובין הטהור, בין האמת לבין השקר. כל כך הרבה כוחות עצומים מבקשים ללמדנו שהטהור הוא טמא והטמא הוא דווקא הטהור. כל כך הרבה תקציבים, נאומים ועטיפות מנסים להנחיל לנו שעם ישראל הוא הבעיה והוא הרשע ואותנו צריך לעצור. כל כך הרבה כוחות מבית מחוץ מבקשים להשחיר את מדינת ישראל, את העם היהודי ולפגוע בו. הכל נעשה במילים גבוהות, בחליפות יקרות ופועלים נגדנו, בדיוק בכיוון ההפוך. לנו כעם, כאומה וכפרטים, אסור לנו להתבלבל, על אף הכוחות המופעלים עלינו מבית ומחוץ. עלינו לזכור את הציווי הפשוט, אבל הכל כך יסודי הזה – להבחין בין הדברים, בין הרוע לבין הטוב.

עוד מהאתר

על השופר והתקיעות

חיבור ערכי המביא להתרוממות

וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי

לחזור לנקודה הוודאית

ראיית הארץ וסמיכת יהושע

אנשי המחלוקת

הבחנה במציאות

רש"י (1040-1105, צרפת) מסביר שאין הכוונה כאן להבדלה בין הדברים הברורים. אין הכוונה להבדיל בין חמור לפרה. כוונת הציווי היא דווקא באותם מקומות שאתה צריך להחליט האם אתה בצד הטהור או בצד הטמא, שרק אתה יודע מה הסיטואציה ומהי המציאות האמיתית. מהי המציאות הטמאה והטהורה עבורך :

"ולהבדיל. כְּדֵי שֶׁתַּבְדִּילוּ בֵּין עֲבוֹדָה קְדוֹשָׁה לִמְחֻלֶּלֶת, הָא לָמַדְתָּ שֶׁאִם עָבַד עֲבוֹדָתוֹ פְסוּלָה". (רש"י על ויקרא י׳,י׳)

"להבדיל. לֹא בִּלְבַד הַשּׁוֹנֶה, אֶלָּא שֶׁתְּהֵא יוֹדֵעַ וּמַכִּיר וּבָקִי בָּהֶן. בין הטמא ובין הטהר. צָרִיךְ לוֹמַר בֵּין חֲמוֹר לְפָרָה, וַהֲלֹא כְבָר מְפֹרָשִׁים הֵם? אֶלָּא בֵּין טְמֵאָה לְךָ לִטְהוֹרָה לְךָ- בֵּין נִשְׁחַט חֶצְיוֹ שֶׁל קָנֶה לְנִשְׁחַט רֻבּוֹ" (רש"י על ויקרא יא, מז)

אם לוקחים פרה לשחיטה, מי שיסתכל מבחוץ ברור לו שהיא כשרה בכל מצב. אבל רק השוחט יודע שהוא שחט רק חצי קנה ולא את רוב הקנה כנדרש. מה יעשה בעל הפרה או השוחט עכשיו ? ינסה לסדר את המציאות כמו שבא לו, ויגיד שזה כשר ? או ידבק באמת ויבין שהיא אסורה באכילה.

רש"י מלמד אותנו יסוד עצום. אנחנו צריכים להיות דבוקים לאמת שלנו בכל מחיר. כדי שנוכל להיות דבקים בזה רש"י מקדים ואומר שעלינו להכיר לדעת, לחקור וללמוד את המציאות בה אנחנו חיים – שֶׁתְּהֵא יוֹדֵעַ וּמַכִּיר וּבָקִי בָּהֶן.

התפקיד שלנו הוא להיות בקיאים במציאות בה אנו פועלים ולהיות דבקים באמת, גם כאשר זה לא נוח, גם כאשר כוחות גדולים פועלים נגדנו בכדי לקעקע את האמת ולספר סיפורים אחרים לעולם. המלב"ים (1809-1879, אוקריינה) מסביר באופן נפלא שהציווי "להבדיל" בין משהו למשהו, הוא הציווי המתאים לדברים אשר הם כמעט שווים ובניהם הבדל דק:

"לשון הבדלה נופל בעצם על דברים השוים ונבדלים בהבדל דק, ולא יפול על דברים נפרדים בהחלטויש הבדל בין "להבדיל" ובין "להורות". שההבדלה היא מצד החושים, וההוראה היא עיונית". (אילת השחר, ת״ע, א׳-ב׳)

זה בדיוק מה שהכוחות השונים מנסים לעשות, להגיד לעולם כולו את ההפך הגמור מהאמת – לקחת מושגים יפים, אוניברסליים, כאל שכולם יכולים להתחבר, מילים גבוהות ולהפוך אותם לנחלתם הבלעדית ולהילחם בכוחות האמת באמצעות. זה עובד על מי שאינו מכיר ואינו מעמיק, הוא עוד עלול לחשוב שזאת האמת. מנסים לטשטש את הדעות, את התפיסות להשתמש בכל מיני דרכים לעוות את המציאות. הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935, א"י) מלמד אותנו שהטשטוש הזה בין התפיסות והדעות, הוא לא פחות מחורבן :

"ההבדלים הם בכלל היצירה. ההבדל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים, עובדות הן, טשטוש צורתן הוא חורבן. ההתעמקות בהבנה והרגשה בענין הבדל זה הוא מקור לפרי רוח מרובה". (אורות הקודש חלק ב, שיב)

טשטוש הדרך היא חורבן גדול, איחוד התפיסות והדעות היא ביטול האמת ואי יכולת לברר את הדרך. אין חורבן גדול מזה.
הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מסכם בפסוק בו אנו עוסקים את סוגיית הטהרה והטומאה ומלמד אותנו שכל העניין הזה נועד לדבר אחד – לרפא את נפשנו, רוחנו ולחזק את מוסריותנו :

"לאור כל זאת, ברור למעלה מכל ספק, שטעם ההלכות האלה אינו בריאות הגוף, אלא הישרות המוסרית של נפשותינו. כל הדברים שנאמרו על "התקנות התזונתיות" של תורת משה, בכדי להצדיק את הטענה שלהלכות אלה נודעה חשיבות רק בזמן מסוים ובמקומות מסוימים, מופרכים על ידי דברי התורה עצמה. הלכות אלה לא נועדו לשמור על בריאות גופינו, אלא להבטיח את בריאותן הרוחנית והמוסרית של נפשותינו. הן מגינות על הבחינות החושניות של אישיותנו מפני תאווה בהמית חסרת מעצורים, ושומרים על רצוננו המוסרי והרוחני לבל יאבד את חריפותו ומרצו. הם מטביעים בנו את רושמו של התנאי המוקדם הבסיסי ליכולתנו למלא את ייעודנו". (רש"ר הירש ויקרא יא, מז)

היכולת של האדם להבחין בין הטמא ובין הטהור, בין הטוב ובין הרע, בין ישראל לבין אותם גורמים המבקשים לכלותנו, בין הרוח היהודית לרוח האוניברסלית, גם במקרים הדקים, גם אל מול כוחות גדולים, היא זאת השומרת את המוסריות שלו, את הרוח והערכים שלנו. במיוחד בזמנים מורכבים ומבלבלים אלו – חובה עלינו לעשות כל מה שנדרש, כולל חקירה ולמידה לעומק של סוגיות נדרשות, בכדי לעמוד על האמת, על הטהור ולהוקיע את הטמא ואת השקר, בלי פחד. בלי יראה. בעוצמה רבה. אין דרך אחרת.

זאת נראית כמו משימה מורכבת מאוד, אבל בשביל זה הופיע בדורנו הרבי מלובביץ' (1902-1994, אוקריינה וארה"ב) והוא מסביר מה צריך לעשות כדי להצליח בזה :

"אחת הדרכים הנקוטות בידי יצר-הרע היא, לעטות על עצמו 'אצטלא דקדושה'. הוא מופיע במסווה של נימוקים למדניים, כביכול, ומנסה לפתות את האדם לעשות את רצונו. שיטה זו יוצרת מצבים שלא תמיד מסוגל האדם להתמודד עמהם. כאשר האדם יודע שמדובר בעבירה, קל לו לדחותה מפניו; אך כשהעבירה מחופשת למצווה – הוא עלול להתקשות "להבדיל בין הטמא ובין הטהור". העצה הבטוחה להינצל מפיתויים מסוג זה היא להגיע ל'שמיני'. כל עוד נתון האדם בתוך גדרי העולם ובתוך מסגרת הטבע, עלול יצר-הרע להפילו ברשתו. אך כשהוא מתעלה ומתקשר עם מה שלמעלה מהטבע – עם הקב"ה עצמו, המרומז ב'שמיני' – כי-אז הוא מסוגל להבחין גם בפיתויים דקים אלה. הקשר של יהודי עם הקב"ה צריך שיהיה כה חזק, עד שאפילו השכל לא יוכל להסיטו מרצון ה'. הוא צריך שתהיה לו תחושה פנימית עמוקה מהו רצון ה'. הוא צריך להיות קשור עם בחינת ה'שמיני' – העל-טבעית – ואז יוכל למצוא גם את הרע המסתתר מאחורי מסווה של מצווה, כביכול. לכן דווקא בפרשת שמיני מדובר על ההבדלה "בין הטמא ובין הטהור", כי הכוח להבחין גם בדקויות של רע, נלקח מהקב"ה עצמו, מדרגת ה'שמיני'. (מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 65)

הקשר של יהודי עם הקב"ה צריך להיות כל כך חזק, עד שאפילו השכל לא יוכל להסיט אותו מדרכו הישרה.
הקשר של כל יהודי עם ארץ ישראל צריך להיות כל כך חזק, עד שכל כוח בעולם, לא יוכל להסיט אותו מכך והדבקות באבני הארץ תהיה מוחלטת.
הקשר של כל יהודי עם בסיסי האמונה הפשוטים של תורת ישראל, צריך להיות כל כך חזק ששום מילים יפות ונאומים חלקים, לא יוכלו לגרום לאדם לזרוק את התפילין והדברים המרכזיים בעם היהודי.
הקשר של כל יהודי עם האומה הישראלית צריך להיות כל כך חזק, שכל זמן הנדרש ובטח בעת משבר כל אחד יבקש להילחם על האומה הישראלית וחירותה, בלי דיונים ציבוריים מיותרים.
שנזכה. שבת שלום.