להבדילם מן הטומאה

נראה שאין פרשה מתאימה יותר להגיע אחרי חג הפסח, שבמהלכו ישבנו עם בני משפחתנו ואכלנו לשובע, בגופנו ובנפשנו, מפרשתנו. חלקה השני של פרשת "שמיני" אותה נקרא השבת, עוסק במאכלות אסורים ומותרים, חיות טהורות וטמאות:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר אֲלֵהֶם.  דַּבְּרוּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.  כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה–אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ". (ויקרא, יא, א-ג)

בד"כ כאשר התורה מציינת את המילים "זאת" או "זה" המשמעות היא שהקב"ה הראה למשה ממש את הדברים, כמו שלמדנו במלאכת עשיית המנורה הקדושה, בציווי על מחצית השקל, קידוש החודש ועוד. מה המשמעות של "זאת החיה" כאן ?

רש"י (1040-1105, צרפת) מביא שני פירושים בדבר. האחד, ממשיך את קו הפירושים של המנורה ומחצית השקל ולפיו משה היה מראה לבני ישראל כל חיה שעליה היה מסביר. כאשר משה היה מצווה הוא היה מראה – זה כשר וזה אינו כשר. את הסימנים ראו בני ישראל בפועל, אולי כדי שהדברים יהיו ברורים:

"זאת החיה. מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה אוֹחֵז בַּחַיָּה וּמַרְאֶה אוֹתָהּ לְיִשְֹרָאֵל זֹאת תֹּאכְלוּ וְזֹאת לֹא תֹאכְלוּ (חולין מ"ב), אֶת זֶה תֹּאכְלוּ וְגוֹ' (פסוק ט'), אַף בְּשִׁרְצֵי הַמַּיִם אָחַז מִכָּל מִין וָמִין וְהֶרְאָה לָהֶם, וְכֵן בָּעוֹף וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף (פסוק י"ג), וְכֵן בַּשְּׁרָצִים וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא". (ויקרא יא, א).

בעין יעקב מובא שאף הקב"ה בעצמו השתמש באותה צורת למידה כלפי משה רבנו והראה לו כל מין ומין. אולי זאת הסיבה שבגינה היה למשה את כל המינים הללו באמצע המדבר השומם, בכדי להראות לבני ישראל:

"תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: (ויקרא י״א:ב׳) "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ", מְלַמֵּד שֶׁתָּפַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל מִין וּמִין, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה, וְאָמַר לוֹ: זֹאת אֱכֹל, וְזֹאת לֹא תֹּאכַל". (חולין פרק ג, יב)

הסברים אלו מסבירים היטב את השימוש במילה "זאת", אבל מדוע משתמשת התורה במונח "חיה" ולא בהמה, שבמקרה זה יותר מתאימה ואף נעשה בה שימוש לאחר מכן ?

הנציב מוולוז'ין (1816-1893, בלארוס ופולין) מסביר שהשימוש במונח "חיה" מתייחס לסוגיית הטרפה. מכאן לומדים שיהיה מותר לאכול בהמה או עוף שאנו יודעים שמבחינה בריאותית, אלמלא השחיטה, היו חיים עוד 12 חודש לפחות. או לפחות שאין אנו עדים לאיזה סימן המעיד על בעיה בריאותית משמעותית של החיה. (יתכן וזה הבסיס לאיסור ההלכתי (לדעת הספרדים) לאכול בהמה עם נקב בריאה שידוע שלא תחזיק מעמד זמן רב – "בשר חלק"). התכוונה התורה להוציא מההיתר בהמות אשר אינן מסוגלות להמשיך לחיות זמן רב ולמעשה הן בגדר טריפה :

"זאת החיה. החיה מיותר ואי משום דרשה שהיה משה אוחז בחיה. ה״ה שהיה נדרש אי כתוב זאת הבהמה. אלא נרמז בזה אזהרה על טריפות. וכדאי׳ ר״פ א״ט חיה אכול ושאינו חיה לא תאכל. ופירושו לאפוקי שעומדת למות בתוך י״ב חודש…… וכאן למדנו מדכתיב ובין החיה אשר לא תאכל. דטריפה חיה. וא״כ ע״כ משמעות זאת החיה היינו בריאה יפה". (העמק דבר על ויקרא י״א, ב׳)

אור החיים הקדוש (1696-1743, מרוקו וא"י) מסביר שהשימוש במונח "חיה" בא ללמדנו שבבהמות טהורות יש קומה גבוה יותר מחיות שאינן טהורות. המושג "חיה" מסמל רמה רוחנית גבוה יותר, גם כאשר מתייחסים לבהמות:

"זאת החיה וגו'. טעם שמכנה שם חיה בהמה, כבר כתבתי בכמה מקומות כי בחינת הרע לא יתייחס אליו בחינת החיים, והוא אומרו זאת החיה פירוש שיש בה בחינה הנקראת חיה, לשלול שאר בהמות שאין להם קדושה שהיא בחינת החיים". (אור החיים על ויקרא יא', ב)

יש בהמות מסוימות שיש בהן קדושה מינימאלית. אם  כבר בני ישראל בוחרים לאכול בשר, הם רשאים לעשות זאת רק בבהמות שיש בהם את בחינת "החיה" שיש בהם מעט מן הקדושה שהיא בחינת החיים. מנגד, אומות העולם לא צוו על הדבר במסגרת שבע מצוות בני נוח והם מכניסים לפיהם מכל הבא לידיהם.

עוד מהאתר

וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם

"סטופ לוס" כפקודה לחיים

כלי מחזיק ברכה

לא בשמיים היא

אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם

להכניס את תורת ישראל לארץ ישראל

רש"י בפירושו השני, מייחס את המילה "חיה" לבני האדם והכוונה היא שבאכילה קדושה וטהורה, בני ישראל יהיו ראויים להיות חיים. במקום מתייחס לנקודה ומלמד אותנו נקודה בסיסית ויסודית הנמצאת בבסיס הציווי על אכילת מאכלות אסורים ומותרים :

"זאת החיה. לְשׁוֹן חַיִּים, לְפִי שֶׁיִּשְֹרָאֵל דְּבוּקִים בַּמָּקוֹם וּרְאוּיִין לִהְיוֹת חַיִּים, לְפִיכָךְ הִבְדִּילָם מִן הַטֻּמְאָה וְגָזַר עֲלֵיהֶם מִצְוֹת, וְלָאֻמּוֹת לֹא אָסַר כְּלוּם, מָשָׁל לְרוֹפֵא שֶׁנִּכְנַס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה כּוּ' כִּדְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ רַבִּי תַנְחוּמָא". (ויקרא י, א)

"זאת החיה" היא היסוד לכל הציווי כולו. התכלית של הציווי היא שאנו, עם ישראל, נהיה ראויים לחיים. התכלית היא שנחייה חיים של טהרה וקדושה, התכלית היא שנהיה ראויים להיות חיים. לחיות חיים אמיתיים, מלאים, חיים של בני אדם שנוצרו בצלם אלוקים, ולא חלילה כבהמות אשר כל יומם עסוקות באכילה, שתיה ומנוחה.

את האמירה של רש"י צריך להבין יותר לעומק, איך הימנעות מאכילה של חיות שאינן טהרות משפיעה עלינו.

רבי יצחק קארו (1458-1535, ספרד וירושלים), דודו ורבו  של רבי יוסף קארו, מסביר שאכילת מאכלות אסורות ומותרות הם בבחינת היכולת של ישראל להישאר טהורים ונקיים לעבודת ה'. מאכלים טהורים וטמאים משפיעים על נפשו ורוחו של האדם ולפיכך, ישראל המבקשים להיות דבקים בה' כל ימי חייהם, הנוסחה הנכונה להם, הדרך להגיע לדבקות זו, היא בין היתר שמירה על מה אנו מכניסים לפה:

"זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ היה ראוי שיאמר זאת הבהמה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. ואמרו במדרש למה הדבר דומה לרופא שהלך לבקר שני חולים אחד יש בו סכנה אמר להם תנו לו כל מה שמבקש לאכול נכנס לשני אמר להם תנו לו מאכל פלוני ואל תתנו לו מאכל פלוני לימים זה שהתיר לו המאכלים כולם מת. זה שהתיר לו קצת ואסר לו קצת נתרפא. אמרו מה זאת אל זה שראיתי בו סימני חיים התרתי לו זה ומנעתי לו זה וזה שראיתי בו סימני מיתה התרתי לו הכל. כך התיר הקב"ה לאומות העולם שקצים ורמשים וכל העבירות לפי שהם מוכנים לגיהנם אבל ישראל שהם לחיים אמר להם את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו ולכך אמר זאת החיה שהוא לשון חיים לפי שישראל דבקים בחיים שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום". (תולדות יצחק על התורה, ויקרא י״א:ב׳:א׳).

אכילת מאכלות טהורים והימנעות ממאכלים טמאים, היא באופן ישיר שמירה על הבריאות הנפשית והרוחנית של  האומה הישראלית והאדם הפרטי . אומות העולם, אשר אינן נדרשות ומתבקשות להיות דבקים בה' כל ימיהם, לא צוו על אכילת מאכלות טהורים וטמאים, כי עבורם זה לא רלוונטי.

בעל הספורנו (1475-1550, איטליה) מסביר שאכילת חיות ועופות טהורים, הם חלק ממספר מהלכים אשר תכליתם להשיב לעם ישראל את הכתר הרוחני, שניתן להם במעמד הר סיני, ונלקח מהם בחטא העגל :

"זאת החיה אשר תאכלו. הנה אחר שהתנצלו ישראל אתייו עדים הרוחני שקנו במתן תורה, אשר בו היו ראוים לשרות שכינה עליהם בלתי אמצעי… מאס האל יתברך אחר כך מהשרות עוד שכינתו ביניהם כלל, כאמרו כי לא אעלה בקרבך, והשיג משה רבינו בתפלתו איזה תיקון, שתשרה השכינה בתוכם באמצעות משכן וכליו ומשרתיו וזבחיו, עד שהשיגו וזכו אל וירא כבוד ה' אל כל העם ואל ירידת אש מן השמים ובכן ראה לתקן מזגם שיהיה מוכן לאור באור החיים הנצחיים, וזה בתקון המזונות והתולדה. ואסר את המאכלים המטמאים את הנפש במדות ובמושכלות, כאמרו ונטמתם בם וכאמרו אל תשקצו את נפשותיכם וכאמרו ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, והתקדשתם והייתם קדושים פירוש נצחיים, מתדמים לבורא יתברך, כאמרו כי קדוש אני". (ספורנו, ויקרא יא, א).

אנחנו מבינים את המשמעות ?! הקב"ה בחר לתקן את המזג של עם ישראל בכדי שנזכה לאור החיים הנצחיים באמצעות תיקון המזונות והתולדה. התכלית של הכתר הרוחני אשר ניתן לעם ישראל ולכל אחד ואחת מאתנו, ממש בקרבנו, היכולת של השכינה לשרות בתוכנו באופן בלתי אמצעי.  קרבה לקב"ה באופן ישיר. האכילה הקדושה, אכילת החיות הטהרות – מחזירה לנו את החיות הרוחנית הנדרשת לנו.

אני מבקש לסיים בדבריו של "מי השילוח", ר' מרדכי יוסף ליינר (1800-1854, פולין) אשר מסביר איך סימני הכשרות אשר נתן הקב"ה בבהמות, הם בעצם הדרישה מאיתנו להתנהג באופן הולם וראוי יותר בפעולות ומעשים המשפיעים על נפשנו ואולי כעת יהיה יותר ניתן להבין את הקשר בין אכילת מאכלות אסורים לטמטום הנפש :

"זה מרמז בעניני מדות שידבק האדם באלו המדות תמיד, היינו אמונה ובטחון וגם ישוב הדעת, שמעלה גרה רומז לאמונה ובטחון ומפריס פרסה רומז לישוב הדעת, ואמונה ובטחון צריכים למדת ישוב הדעת ובלא זה אין אמונתו ובטחונו בשורש, ולכן כתובים אלו הג' שהמה אסורים. הגמל הוא פזרן שרומז לישמעאל, וארנבת רומז לחוצפה שלא בישוב העולם כמו משחק בקוביה וכנודע שיש הרבה אנדרוגינוס במין ארנבת שהוא שוכב ונשכב (), והשפן רומז לעצלות. ואף שבעצלות נדמה שיש אמונה אבל אינה בשורש שהוא רק עצלות ולכן אינו עוסק במלאכה, וזה שכתיב כי מעלה גרה המה שאלו השלשה מעלים את האמונה והבטחון לעין כל, ופרסה לא הפריסו שאין להם ישוב הדעת, טמאים הם לכם. ואת החזיר רומה על מדת כילי שהוא מדה גרועה מכל המדות ונדמה שיש לו ישוב הדעת וזה נקרא כי מפריס פרסה הוא אבל אין לו שום אמונה, ולכן כתיב בפרשת שמיני () והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם שאין לכילי שום אמונה ולכן טמא הוא. אך את זה לא תאכלו וגו' את הגמל. הוא מבוהל שאינו מיישב עצמו אולי לא טוב המעשה שעושה רק עושה בבהלה. והארנבת שמנסה ושוקל הדבר רק פעם אחת ועושה אבל עוד אין זה טוב כי צריך האדם לשקול כל דבר היטב. והשפן הוא עצלות ומרה שחורה שאינו עומד על דעתו לעולם. והחזיר הוא שאין לו דרך ארץ בפני תלמיד חכם". (מי השילוח, פרשת ראה)

שנזכה להכניס לפינו את המותר, הטהור ובעיקר בעיקר להוציא מנפשנו, מכוחנו, מפינו את הדברים בקדושה ובטהורה, כי זה קשור בזה.

שבת שלום.