חטאם של נדב ואביהו

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהֹוָה:

בעלי המדרש והפרשנים דנו רבות בשאלת חטאם של בני אהרון וזאת למרות שלכאורה שאלה זו פשוטה ומוסברת בפירוש בפסוקים: הם הקריבו אש זרה שלא צוו בה. למרות תיאור החטא, בעלי המדרש תלו את עונשם בסיבות נוספות ושונות שאינן מוזכרות בתורה[1]. נראה שהסיבה לכך היא שבדומה לחטא משה ואהרון שבעטיו לא נכנסו לארץ, גם כאן ישנו פער בין גדולת הנענש, תיאור העונש וחומרת העונש. משה ואהרון נדב ואביהו לא היו אנשים פשוטים, ולכן תיאור מתומצת כל כך של החטא ולעומתו עונש חמור כל כך, הביאו את הפרשנים לחקור יותר לעומק ולהבין מהי הסיבה לחומרת עונשם.

כאשר בוחנים את הסיבות שמעלים בעלי המדרש מגלים מגוון מעניין של דעות בנושא, שלעיתים גם סותרות זו את זו: מצד אחד ישנן סיבות הקשורות במעשה עצמו (הכניסה לתוך הקודש פנימה או הבאת האש ללא ציווי למשל) ומצד שני ישנם דעות המדברות על צדדים באופיים של נדב ואביהו בגורמי החטא (כגון שלא נישאו בשל גאוותם או שהורו הלכה בפני רבם), על מנת ליישב לפחות חלק גדול מהדעות זו עם זו, נראה שיש צורך להעלות שאלה מקדימה שאינה מה היה החטא? אלא מה היה הבסיס לחטא?

חטאם של נדב ואביהו: חטא הגאווה

המדרש בויקרא רבה (פרשה כ), דורש את הפסוק מקהלת: הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע ואומר:

דָּבָר אַחֵר: מִקְרֶה אֶחָד, אֵלּוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, דִּכְתִיב בְּהוֹן (מלאכי ב׳:ו׳): בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר. לָרָשָׁע, זֶה עֲדַת קֹרַח, דִּכְתִיב בְּהוֹן (במדבר ט״ז: כ״ו): סוּרוּ נָא וגו׳, אֵלּוּ נִכְנְסוּ לְהַקְרִיב בְּמַחְלֹקֶת וְיָצְאוּ שְׂרוּפִין וְאֵלּוּ נִכְנְסוּ לְהַקְרִיב שֶׁלֹּא בְמַחְלֹקֶת וְיָצְאוּ שְׂרוּפִין.

המדרש[2] יוצר הקבלה בין בני אהרון ובין עדת קורח, בדגש על עדת קורח, אך מדוע ההשוואה מתייחסת דווקא לעדה? לאותם 250 נשיאים שהיו עם קרח, ולא לקרח עצמו?  המדרש רבה (במדבר רבה, פרשה ח) מביא תשובה לכך באומרו:

זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת, וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה׳ מָחָר – מָה רָאָה לוֹמַר כֵּן, אָמַר לָהֶם בְּדַרְכֵי הַגּוֹיִם יֵשׁ נִימוּסִין הַרְבֵּה וְכוּמָרִין הַרְבֵּה, כֻּלָּן מִתְקַבְּצִין בְּבַת אֶחָת, וְאָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא ה׳ אֶחָד וְתוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפַּט אֶחָד וּמִזְבֵּחַ אֶחָד וְכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד, וְאַתֶּם מָאתַיִם וַחֲמֲשִּׁים אִישׁ מְבַקְּשִׁים כְּהֻנָּה גְדוֹלָה…

רצונם של נשיאי העדה, בניגוד לקורח, היה עבודת ה', הם רצו כהונה גדולה, אולם בדומה לו הם לא הבינו כי משמעות עבודת ה' היא לקבל את מרותו, היא להבין כי מי שקובע מהי עבודת ה'? הוא הקב"ה. במובן זה דומים היו מעשי קורח, שערער על בחירת ה' במשה משום שחשב שהוא ראוי ומגיע לו, ומעשי מקריבי הקטורת שחשבו שהם יוכלו להחליט להקטיר קטורת גם אם נאסר עליהם. אם ננסה להבין את הגורם לטעותם נראה שדווקא גדולתם, הן של קורח והן של נשיאי העדה, הביאה אותם למחשבה כי הם יוכלו להחליט מה יקרה.

נראה שנקודה זו היא גם מקור ההשוואה לבני אהרון: בני אהרון היו מבחירי העם אולם כמו עדת קורח, גם הם טעו לחשוב שמתוקף איכותם האישית מגיע להם להחליט כיצד ואיך לעבוד את הקב"ה, ונראה שהקרבת האש הזרה הייתה ביטוי לתפיסה זו  – ומשום כך, מסביר הרב שטיינזלץ, גם עונשם היה זהה לעונש מקריבי הקטורת: כיוון שפלשו לתפקיד לא להם, אירע להם כפי שאירע לנדב ואביהוא בני אהרן בהקריבם אש זרה.

אם כן אם שאלנו מה היה הבסיס לחטא בני אהרון? ניתן לענות על כך בתמצות- גאווה.

עוד מהאתר

וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה

כולו הפך לבן

להאמין שאפשר לקרוע את הים

עלה בידכם בשר טלה

חטאם של בוני המגדל

יש לי רב

ביטויים שונים לחטא אחד

כעת ניתן לנסות ולראות את גורמי החטא שמביאים בעלי המדרש כביטוי לתפיסה העצמית של נדב ואביהו (וניתן לעיין בילקוט שמעוני המביא מגוון רחב של סיבות לעונשם):

במצב בו האדם מרגיש ריבון על עצמו הוא גם מרשה לעצמו- הוא מרשה לעצמו להחליט מה חשוב ומה לא והוא מרשה לעצמו להחליט מה מותר ומה לא. אם נעבור על מרבית הדעות במדרש נראה כי יש בהם ביטוי לתפיסה זו: הם החליטו שהם ראויים להביא אש למרות שלא צוו, הם יכלו להחליט האם הם 'באמת' צריכים את המעיל או שזהו 'רק' בגד ולכן ניתן להיכנס למקדש גם בלעדיו (במובן זה המעיל מייצג את הטקסיות- את מה שסובב את האירוע, ולכן הם יכלו מבחינתם להחליט האם הם מקבלים את כללי הטקס או לא), הם ראו בעצמם כל כך מיוחדים עד שאין אישה שתשווה למעלתם ולכן לא התחתנו ולא הביאו ילדים, הם ראו בעצמם חכמים מספיק בשביל להורות הלכה בפני רבותיהם ומאותה הסיבה הם גם לא שאלו עצה אחד מרעהו[3].

המדרש מתאר כיצד הולכים נדב ואביהו אחרי משה ואהרון ומנהלים שיח עם עצמם:

דָּבָר אַחֵר ״מִסִּינַי״ נָטְלוּ לָהֶם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין תְּחִלָּה וְהֵם בָּאִים אַחֲרֵיהֶם וְכָל יִשְׂרָאֵל בָּאִים אַחֲרֵיהֶם, אָמְרוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא מָתַי שְׁנַיִם זְקֵנִים הַלָּלוּ מֵתִים וְאָנוּ נִנְהֹג אֶת הַקָּהָל, אָמַר הַמָּקוֹם נִרְאֶה מִי קוֹבֵר אֶת מִי, הֵם קוֹבְרִים אֶתְכֶם וִיהְיוּ מַנְהִיגִים אֶת הַקָּהָל. (ילקוט שמעוני)

מדרש זה מבטא בצורה אולי הקיצונית ביותר את אותה תחושת גאווה עצמית עליה דיברנו: הולכים בני אהרון במעמד המקודש ביותר, בסיני, לפניהם משה ואהרון ואחריהם בני ישראל וכל עיסוקם הוא ברגע בו הם ינהגו את הקהל. גם המושג ננהג את הקהל מבטא תחושת עליונות משום שעולה ממנו שהם עצמם יקבעו לקהל לאן ללכת- אין כאן ביטוי להכרה שהקב"ה הוא המוביל ואין ביטוי לכך שלבני ישראל יש משמעות- הם רק מובלים כעדר. אפשר לשמוע מבין דברי המדרש אמירה שלא פעם שומעים גם היום: שני 'זקנים' אלו שייכים לדור 'עתיק', הגיע הזמן לתת למישהו אחר הזדמנות, הם אינם מבינים את המציאות המודרנית, בשביל זה מתאימים מנהיגים צעירים שיודעים להתמודד עם המציאות החדשה… ונראה לצערנו שגם אם הטיעונים או ההקשר השתנו, עדיין יש צורך להכניע מידה זו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

——————————————————-

[1] בעל הכלי יקר בתחילת פירושו מעלה שאלה זו ומביא חלק ממגוון ההסברים שהועלו: במהות חטא זה רבו הדעות בילקוט (שמיני תקנד) מסיק בשם ר׳ מני על שנכנסו שתויי יין, וע״י שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, וי״א שהיו מחוסרי בגדים והיינו המעיל, וי״א על שלא היה להם בנים, וי״א על שלא נשאו נשים, וי״א על שהורו הלכה בפני משה רבן, וי״א על שהיו מהלכים ואומרים מתי ימותו ב׳ זקנים הללו ואני ואתה ננהיג שררה על הציבור, וי״א שעון העגל שעשה אהרן גרמה להם ודרשו על זה פסוק ישלם שנים לרעהו (שמות כ״ב:ט׳) וכל הדעות הללו אע״פ שיש להם קצת סמך מפסוקים אחרים מ״מ הרי מקרא זה מכחיש כל הדעות ההם שנאמר ויקריבו לפני ה׳ אש זרה אשר לא צוה אותם, ש״מ שלא היה בהם חטא אחר כ״א זה…

המדרש בתנחומא, ו מביא ריכוז של הדעות המופיעות בכלי יקר ועוד.

[2] וזוהי לשון המדרש במלואה: אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן – רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (קהלת ט׳:ב׳): הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע, לַצַּדִּיק זֶה נֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (בראשית ו׳:ט׳): אִישׁ צַדִּיק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי נֹחַ כְּשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּבָה הִכִּישׁוֹ הָאֲרִי וּשְׁבָרוֹ וְלֹא הָיָה כָּשֵׁר לְהַקְרִיב, וְהִקְרִיב שֵׁם בְּנוֹ תַּחְתָּיו. וְלָרָשָׁע זֶה פַּרְעֹה נְכֹה, כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ לֵישֵׁב עַל הַכִּסֵּא שֶׁל שְׁלֹמֹה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מִנְהָגָיו, הִכִּישׁוֹ אֲרִי וּשְׁבָרוֹ, זֶה מֵת צוֹלֵעַ וְזֶה מֵת צוֹלֵעַ, הַיְנוּ דִכְתִיב: מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא, לַטּוֹב זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב׳:ב׳): וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שֶׁנּוֹלַד מָהוּל, וְלַטָּהוֹר זֶה אַהֲרֹן, שֶׁהָיָה עוֹסֵק בְּטַהֲרָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב׳:ו׳): בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. וְלַטָּמֵא אֵלּוּ מְרַגְּלִים, אֵלּוּ אָמְרוּ שִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵלּוּ אָמְרוּ גְנַאי, אֵלּוּ לֹא נִכְנְסוּ וְאֵלּוּ לֹא נִכְנְסוּ, הַיְינוּ דִכְתִיב: לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא. (קהלת ט׳:ב׳): וְלַזֹּבֵחַ זֶה יֹאשִׁיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ל״ה:ז׳): וַיָּרֶם יֹאשִׁיָּהוּ לִבְנֵי הָעָם צֹאן כְּבָשִׂים וּבְנֵי עִזִּים. (קהלת ט׳:ב׳): וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ, זֶה אַחְאָב שֶׁבִּטֵּל קָרְבָּנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים ב י״ח:ב׳): וַיִּזְבַּח לוֹ אַחְאָב צֹאן וּבָקָר לָרֹב, זָבַח לוֹ זֶבַח וְלֹא קָרְבָּנוֹת, זֶה מֵת בְּחִצִּים וְזֶה מֵת בְּחִצִּים, הַיְנוּ דִכְתִיב: לַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ. (קהלת ט׳:ב׳): כַּטּוֹב כַּחֹטֶא, כַּטּוֹב זֶה דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ט״ז:י״ב): וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא טוֹב רֹאִי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק טוֹב רֹאִי בַּהֲלָכָה, כָּל הָרוֹאֵהוּ נִזְכַּר לְתַלְמוּדוֹ. כַּחֹטֶא זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ד׳:כ״ד): וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק, זֶה בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמָלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְזֶה הֶחְרִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמָלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה, הֱוֵי: מִקְרֶה אֶחָד וגו׳, (קהלת ט׳:ב׳): הַנִּשְׁבָּע, זֶה צִדְקִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ל״ו:י״ג): וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד. (קהלת ט׳:ב׳): כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא, זֶה שִׁמְשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ט״ו:י״ב): וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּן בִּי. זֶה מֵת בְּנִקּוּר עֵינַיִם (מלכים ב כ״ה:ז׳): וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, וְזֶה מֵת בְּנִקּוּר עֵינַיִם (שופטים ט״ז:כ״א): וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִקְרֶה אֶחָד לַנִּשְׁבָּע וגו׳.

דָּבָר אַחֵר: מִקְרֶה אֶחָד, אֵלּוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, דִּכְתִיב בְּהוֹן (מלאכי ב׳:ו׳): בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר. לָרָשָׁע, זֶה עֲדַת קֹרַח, דִּכְתִיב בְּהוֹן (במדבר ט״ז:כ״ו): סוּרוּ נָא וגו׳, אֵלּוּ נִכְנְסוּ לְהַקְרִיב בְּמַחְלֹקֶת וְיָצְאוּ שְׂרוּפִין וְאֵלּוּ נִכְנְסוּ לְהַקְרִיב שֶׁלֹּא בְמַחְלֹקֶת וְיָצְאוּ שְׂרוּפִין.

כאשר קוראים את לשון המדרש כולו עולה קושי- מה משמעות הדברים? הרי המדרש מוכיח כי אותו הסוף מגיע הן לצדיק והן לרשע, אם כן מדוע להיות צדיק?! ונראה שאת התשובה המדרש נותן לנו להשלים: כי לדרך יש משמעות! יש לה משמעות לחיי העולם הבא, אולם באותה המידה יש לה משמעות לחיים עצמם- יש ערך בפני עצמו לחיים נכונים גם אם בסופו של דבר המוות הפיזי שווה לכולם.

לגבי סוף המדרש נראה כי יותר מדובר על הסיטואציה מאשר על הדמויות עצמן- שהרי גם נדב ואביהו ברור שחטאו ולכן קשה להנגיד אותם כצדיקים לעדת קורח הרשעים, ההבדל הוא המצב בו חטא זה מתרחש: בני אהרון עשו את מעשיהם ללא מחלוקת וריב עם משה ואהרון ואילו 250 הנשיאים מצאו את מחלוקת קורח ומתוכה עשו את שלהם..

[3] אחת הקושיות הגדולות העומדות מול הדעות המובאות במדרש עולה מהמדרש תנחומא: בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת מַזְכִּיר מִיתָתָן שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן וְהִזְכִּיר אֶת סוּרְחָנָן. כָּל כָּךְ לָמָּה. לְהוֹדִיעֲךָ, שֶׁלֹּא מָצָא בְּיָדָן אֶלָּא אוֹתוֹ עָוֹן בִּלְבָד. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשָׁה מִיתָתָן שֶׁל נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁמַּזְכִּיר מִיתָתָן מַזְכִּיר סוּרְחָנָן. כָּל כָּךְ לָמָּה. שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבָאֵי עוֹלָם, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, מַעֲשִׂים מְקֻלְקָלִים הָיָה לָהֶם בַּסֵּתֶר וּלְפִיכָךְ מֵתוּ.  אולם אם נתייחס לסיבה המופיעה בתורה כמייצגת של תכונת הנפש שהובילה לחטא נראה שבעצם רוב המדרשים מעלים את אותו הגורם אך מבטאים אותו בפעולה שונה.

מה היה חטאם של נדב ואביהו? בעלי המדרש זיהו מספר חטאים שהובילו לעונש החמור שקיבלו שני בני אהרן. ננסה לברר האם מדובר באמת בחטאים שונים?