עגלת קניות

הצגה בחסות הרשע

פרשת שמיני עוסקת בין היתר בדיני טומאה וטהרה, במאכלות האסורים והמותרים ובסימנים השונים שעל פיהם ניתן להבדיל ביניהם.

במסגרת ביקור עבודה קצר בפראג ביקרתי במחנה הריכוז טרנזיינשטט (טרזין), שבו רוכזו למעלה ממאה שישים אלף יהודים במלחמת העולם השנייה. לפני המלחמה שימשה טרזין כעיר צבאית מסודרת ומבוצרת היטב שהכילה בשיאה כשבעת אלפים איש. עם כיבוש צ'כוסלובקיה הפכו הגרמנים את המקום למחנה ריכוז ליהודים, שבו שהו בשיא כחמישים ושמונה אלף איש.

באמצע 1944 ביקרה במקום משלחת של הצלב האדום. לקראת הביקור המיוחד "הכינו" הגרמנים את העיר, כדי להראות את גדולתם וטוב ליבם כלפי היהודים. הם דיללו את מספר האנשים השוהים במקום (בכך שהגבירו את המשלוחים למחנות ההשמדה), צבעו את הרחבות, הבתים, הכבישים והמדרכות. בנוסף לכך, הכינו מופעים אומנותיים, שיפצו את מגרש הכדורגל, הקימו בתי קפה ועוד.

זה פעל. "ההצגה הצליחה". הצלב האדום התרשם מכנותם וכוונותיהם של הגרמנים לדאוג לאוכלוסייה היהודית. מכונת ההשמדה המפלצתית הצליחה להסתיר את מעשיה הנוראים. הנאצים הצליחו לשכנע את העולם בצדקותם, כאשר בפועל רשעותם וטומאתם מופצת בכל מקום. אך ילד אחד לא קנה את ההצגה והבין בדיוק את המציאות שבה הוא חי. נחזור אליו בסוף.

סימני טהרה וכשרות לכאורה

פרשת שמיני עוסקת בין היתר בדיני טומאה וטהרה, במאכלות האסורים והמותרים ובסימנים השונים שעל פיהם ניתן להבדיל ביניהם. בכדי להבחין מי טהורה ומותרת ומי טמאה ואסורה באכילה, קובעת התורה את הכלל העקרוני הבא:

"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה–אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ". (ויקרא יא, א-ג).

כל בהמה שנושאת את כל שלושת סימני הטהרה היא בהמה טהורה וניתן לאוכלה. כלומר, אם הבהמה מפריסה פרסה, בעלת פרסה שסועה ("שוסעת שסע") ומעלת גרה – מדובר בבהמה טהורה. רש"י מסביר באופן פשוט מהם אותם סימנים:

"פרסה – פלאנט"ה בלע"ז (כף רגל), ושסעת שסע – שמובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנין… שיש שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי, שמלמטה מחוברות. מעלת גרה – מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק".

הסימנים ברורים ובהירים לכל. בהמה שיש לה פרסה (סוליה קשיחה או גמישה שיושבת על כף הרגל) ששסועה לכל אורכה, ובנוסף מעלה גרה – הרי שהיא טהורה. גם בין המפרשים השונים אין מחלוקת בנוגע לסימני הטהרה.

לפיכך, הייתה יכולה התורה להסתפק לכאורה בציון הכלל שהוזכר לעיל. כל חיה תיבחן על פי סימנים אלו, וכך יוכרע דינה. אבל התורה אינה מסתפקת בציון הכלל בלבד, על אף היותו ברור כל כך, ובוחרת לציין באופן פרטני ארבע חיות ספציפיות:

אַךְ אֶת-זֶה, לֹא תֹאכְלוּ, מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה, וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה:  אֶת-הַגָּמָל כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס–טָמֵא הוּא, לָכֶם. וְאֶת-הַשָּׁפָן, כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה, לֹא יַפְרִיס; טָמֵא הוּא, לָכם. וְאֶת-הָאַרְנֶבֶת, כִּי-מַעֲלַת גֵּרָה הִוא, וּפַרְסָה, לֹא הִפְרִיסָה; טְמֵאָה הִוא, לָכֶם. וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא, וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה, וְהוּא, גֵּרָה לֹא-יִגָּר; טָמֵא הוּא, לָכֶם. מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ; טְמֵאִים הֵם, לָכֶם. (ויקרא יא, ד-ח)

התורה מפרטת ארבעה מקרים מיוחדים שבהם לחיות חסר לפחות אחד הסימנים, ויש חשש שיטעו לחשוב שהן כשרות. שפן, ארנבת וגמל – הן חיות שאינן מפריסות פרסה אבל מעלות גרה. החזיר, לעומת זאת, מפריס פרסה ושוסע שסע, אבל אינו מעלה גרה. הרמב"ן מסביר מדוע הוזכרו חיות אלו דווקא:

כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה – טעם הכתוב הזה שכל בהמה שיהיו בה שני הסימנין הללו תאכלו, אבל לא תאכלו באחד מהם. והיה ראוי שיאמר כן בדרך כלל, אלא שפרט הגמל והשפן והארנבת בגרה והחזיר בפרסה, מפני שאין אחרים בעולם בסימן האחד לבדו.

אכן, התורה ציינה כלל שבאמצעותו בוחנים כל חיה לגופה, וכל חיה שאינה עומדת בכלל זה ואינה נושאת את כל סימני הטהרה – תהיה אסורה. עם זאת, בשל העובדה שישנם ארבעה מקרים בלבד בכל הבריאה כולה שבהם חיה נושאת את אחד מסימני הטהרה, וכדי למנוע בלבול, התורה מצאה לנכון לפרט מקרים אלו נקודתית.

 

 

להכשיר את החזיר

אבל יש כאן נקודה עמוקה, שורשית ויסודית הרבה יותר. התורה מזהה כאן את הסכנה הגדולה במצב שאדם מסתכל על בהמה ומזהה סימן טהרה אחד. הבהמה תעשה הכל כדי להוכיח את כשרותה וטהרתה. האדם עלול להסתמך על סימן יחיד זה, ולהכשיר את החיה הטמאה באמצעות סברות כאלו ואחרות וטיעונים מטיעונים שונים. אם זה נשמע לכם מוכר, נעזוב לרגע את החיות ונדון בחיים בכלל.

התורה מודעת לסכנה הגדולה הטמונה באותם מקרים שבהם אפשר להכשיר טומאה ורוע אין סופי, באמצעות גורם אחד הנראה כלפי חוץ כטהור. התורה מבינה את הפסיכולוגיה של האדם, המנסה בכל מקרה להראות את צדקותו וטהרתו כלפי העולם, אך אינו מוכן באמת לתקן את דרכיו. התורה מבינה את המציאות המבלבלת שאפשר להישאב אליה על ידי התנהלות צבועה, הן מצד משטרים ואוכלוסיות שלמות והן מצד יחידים.  אין דבר מסוכן יותר מאלו שכלפי חוץ מציגים את טהרתם, וכלפי פנים – אין טמאים מהם בעולם כולו.

בעל "כלי יקר", רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, רבה של העיר פראג שהוזכרה לעיל, מבהיר את הדברים בצורה כה בהירה ועוצמתית:

וביאור ענין זה, שסימן טהרה שבכולם מוסיף טומאה על טומאתן, כדרך שאמרו בעשו (בראשית רבה סה, א): שנמשל לחזיר, שפושט את טלפיו להראות כאילו כשר, ותוכו מלא תוך ומרמה, וזה מורה על כל מי שאין תוכו כברו, כמדת הצבועים המראים את עצמם כשרים, והמה בלי ספק גרועים מן הרשע הגמור שתוכו וברו שוין לרעה… ועל כן הפרסת פרסה בחזיר הוא סימן טומאה לפי שבפרסה זו הוא יכול להטעות הבריות ולהראות כאילו הוא כשר, וכן בהפך זה בגמל ושפן וארנבת…" (ויקרא יא, ד).

יש בהמות שאין בהן כלל סימני טהרה. במקרה הזה הדברים ברורים מאוד – הבהמות טמאות וטומאתם ידועה לכל. אין בכלל מחשבה על קרבה לבהמות אלו. אין ממה לחשוש ואין ממה להתבלבל, כשאנו יודעים בדיוק מול מה אנחנו עומדים ומתמודדים.

הבעיה מתחילה כאשר "הבהמה" עושה הכל כדי להוכיח לנו שהיא "טהורה". המצב מסתבך עוד יותר כאשר גם אנחנו מנסים להסתמך על אותו סימן יחיד כדי להכשיר את השרץ. בדיוק ברגע שנבקר אותה, תציג הבהמה את רגליה בפאר והדר ותראה את הפרסות השסועות הטובות בעולם. ומה בכך שהיא אינה יכולה לעלות גרה? לחלופין, בדיוק ברגע שנגיע נמצא אותה בשלהי העלאת גרה, אבל את רגליה חסרות הפרסות היא תחביא עמוק.

להבדיל בין הטמא לטהור

קָטָן, אַךְ מָלֵא וְרָדִים הַגַּן,
הוֹלֵךְ לוֹ בַּשְּבִיל יֶלֶד קָטָן
יֶלֶד חָמוּד יָפֶה כְּנִצָּן,
כְּשֶׁיִפְרַח הַנִּצָּן,
לֹא יִחְיֶה כִּי יָמוּת
אוֹתוֹ יֶלֶד קָטָן.

את השורות האלו כתב ילד בן 14 במחנה טרזין בשנת 1944. הילד, ששמו היה פרנטישק באס, ידע כבר בגילו הצעיר להבחין לעומק ובחריפות בין טמא לטהור, בין חושך לאור. הוא לא התבלבל גם כאשר ניסו לצייר לו מציאות אחרת ביוני 1944, כאשר הגרמנים הציגו את טרזין כ"כפר נופש". הוא הבין לאורך כל הדרך שזהו מחנה של מוות. באוקטובר 1944, ארבעה חודשים בלבד לאחר הצגת הפרסות השסועות של "החזיר" הנאצי בפני נציגי הצלב האדום, נרצח פרנטישק במחנה המוות אושוויץ והוא בן 14 בלבד.

גם כאשר הטומאה מבקשת להטעות אותנו, עלינו להתפלל שנזכה להבחין לעומק בין טמא לטהור.

דילוג לתוכן