בחלקה השני של פרשת שמיני עוסקת התורה בשני נושאים הקשורים בבעלי חיים: המותרים ואסורים באכילה שפותח בפסוק: דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכׇּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ (ויקרא, י"א, ב'), ועניין בעלי החיים שנבלתם מטמאת הפותח בפסוק: וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ כׇּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב (ויקרא, י"א, כ"ד).
עניין המאכלות האסורות נידון לא מעט אצל הפרשנים שחיפשו להסביר את טעמי המצוות, כאשר יש כמה כיוונים שבהם הולכים הפרשנים כגון: טעם בריאותי, רצון להבדיל בין ישראל והגויים או שיש בכך השפעה מהעמים שאיתם באו בני ישראל במגע. בנוסף לכך חז"ל כבר אמרו שכל דיני מאכלות הם בגדר חוקות וגזרות מלך ואין לנו מה לחפש את סיבתם (ובילקוט שמעוני מובאת הדעה: וְכִי מָה אִיכְפַּת לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּין שׁוֹחֵט בְּהֵמָה וְאוֹכֵל בֵּין נוֹחֵר וְאוֹכֵל, הָא לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת. להרחבה ניתן לעיין בהקדמת הרד"צ הופמן לפרק י"א).
מאכלות אסורים בחנוכת המשכן
בנוסף לטעם האיסור, ישנו קושי להסביר את מקומה של פרשה זו: כיצד הדברים מתחברים עם העניינים הקודמים שבפרשה? כיצד הדברים קשורים בחנוכת המשכן?
הרב יוסף בכור שור מסביר את העניין דרך משל:
כאדם שאומר לעבדו אתה רגיל אצלי, אל תמאס עצמך במאכלים מאוסים ומזוהמים. כי כל מקום שנאמר טמא, מאוס ומזוהם הוא… ואדם מזוהם אינו ראוי לבא לפני המקום.
אומר הרב שכשם שאדם רוצה עבדו יהיה נקי ולא מאוס, כך הקב"ה רוצה שבני ישראל יהיו נקיים מזוהמה. להבדיל, אם ניקח זאת לימינו, גם בעסקים או חברות העוסקות בדברים הכי מזוהמים, כאשר נכנסים למשרד המנכ"ל – רואים סדר וארגון, אנשי המטה מגיעים בבגדים ייצוגיים ועובד לא יכנס לפגישה אתו בבגדי העבודה המלוכלכים.
משום כך, אומר הרב, דורש הקב"ה מבני ישראל שבתור 'אנשי המטה' של הקב"ה בעולם הם יתנהגו בהתאם וישמרו על עצמם נקיים מהזוהמה. עניין זה לא מתייחס רק לענייני מאכלות אסורים:
ועתה מפרש והולך מי מזוהם ומאוס ואינו ראוי להתקרב לפני המקום: אוכל בהמות טמאות, ודגים טמאים, ועופות טמאים, ושקצים, ורמסים, והנוגע בהם, והנושא נבלתם, וזבים ומצורעים, נדות ויולדות, וטמא מתים, ובעלי קרים, והנוגע בהם, ובגד, ושתי וערב, ובתים מנוגעים, ושוכב עם הטמאות, כדמפרש בזה הספר…
משמע לא רק מאכלות אסורים נכנסים לתוך הגדרת הזוהמה שאסורה מול הקב"ה, אלא גם הדינים שיבואו בהמשך כגון הנבלות והצרעות ומיני הטומאות שבגוף. מתוך כך ניתן להסביר גם את מקומה של הפרשה:
עד שלא היה המשכן בנוי לא היה צורך לצוות על אותם הדברים משום שלא היה מקום מפגש בין הקב"ה והאדם – או אם נמשיך את המשל של הרב: לא היה 'משרד' שאליו היו בני ישראל צריכים להיכנס. כעת, משהוקם המשכן, הוצרכו בני ישראל להתחיל להתנהג בצורה שמאפשרת את המפגש עם הקב"ה על ידי שמירת דיני טומאה וטהרה.
ניתן להוסיף שיש עניין חינוכי בהגבלה זו: כאשר אדם מרגיל את עצמו לאכול מה שרוצה ולהתנהג איך שהוא רוצה – אין לו באמת אפשרות לקבל את הקב"ה, חוסר הגבולות מחנך אותו שאין מי שיאמר לו מה לעשות ואיך לפעול. לעומת זאת דרך המצוות וההגבלות שאדם מקבל על עצמו הוא מחנך את עצמו לדעת שהוא לא בעל הבית, שלא מותר לו הכול והוא כפוף בפני הקב"ה – רק כך הוא יוכל באמת להגיע למקום שבו יוכל לקבל את ה'.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן
