מנחם וישראל יעקב, שני אחים למשפחת פלאי הירושלמית, היו רק בני 6 ו-8, כשנרצחו בפיגוע דריסה בצומת רמות בירושלים. הלל מנחם ויגל יעקב, בני 16 ו-21, היו שני אחים ממשפחת יניב מהר ברכה שנרצחו בפיגוע ירי בחווארה. רינה ומאיה די מאפרת, היו אחיות בנות 16 ו-20, שנרצחו יחד עם אמן בפיגוע ירי בבקעת הירדן. היישוב היהודי בארץ ישראל מתמודד מראשית ימיו עם פיגועים קשים שגבו את חייהם של מאות ואלפי יהודים. אבל כשאחים ואחיות מתים יחד, זה קושי שמתווסף לקושי.
כיצד מגיבים לגדיעתם של שני אחים או שתי אחיות מתוך המשפחה? כיצד אפשר לחלק את האבל ואת צער האבדן לשניים? אם הורים שנאלצים לקבור את ילדם זהו דבר שאין הדעת סובלתו, כל שכן שהלב והשכל לא מסוגלים להכיל מקרים שבהם שני ילדים נקטפים יחד.
הסיפור הזה לא חדש. פרשת 'שמיני' מפגישה אותנו עם המציאות הבלתי אפשרית שבה שני ילדיו הגדולים של אהרן, נדב ואביהוא, נשרפים חיים לנגד עיניו. רבים מתרכזים בפרשה הזו בשאלת הגורם למוות הנורא של הילדים, אבל לא פחות מכך חשובה תגובתם של משה ואהרן לטרגדיה. עיון בשיג ושיח שביניהם מלמד על צורת התמודדות שונה של שני האחים למותם של שני הילדים.
*
אנחנו נמצאים ביום השמיני והאחרון לחנוכת המשכן. זהו יום חג מבחינתו של אהרן, יום שבו הוא מתחיל את כהונתו הרשמית ככהן הגדול וכאחראי על תפעול המשכן. אלוהים מבטיח שביום הזה תתגלה שכינתו לעיני כל העם, ואמנם, לאחר שמשה ואהרן יוצאים מן המשכן ומברכים את העם ההבטחה מתממשת: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים". העם בתגובה נופל על פניו.
אבל במקביל מתרחשת דרמה אחרת. בעוד משה ואהרן מברכים את העם, נדב ואביהוא לוקחים איש מחתתו ומקטירים על דעתם קטורת לפני ה'. התגובה לא מאחרת לבא: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'". הדמיון התיאורי בין האש הזו היוצאת מלפני ה' ואוכלת את בני אהרן ובין האש שיצאה מלפני ה' ואכלה את הקרבנות, מעלה את האפשרות שהיה מדובר באותה אש. האש השמיימית, שעוררה רגש והתפעלות בקרב העם, חוללה גם טרגדיה כששרפה את בניו של אהרן.
מה עושים ברגע הזה? כיצד משלבים את ההלם והצער בתוך ההתרגשות והשמחה? כיצד מגיבים לאבל הפרטי בתוך החגיגה הציבורית?
*
כמנהל האחראי על הטקס משה לוקח פיקוד ומגיב בפעלתנות יתירה. הוא קורא אל בני דודיהם של נדב ואביהוא ומצווה אותם לשאת את גופות קרוביהם מחוץ למחנה. לאחר מכן הוא פונה לאהרן ולבניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, ומורה להם לא להתאבל ולא לצאת מפתח אהל מועד. הוא מצווה אותם להמשיך בטקס, לקחת את המנחה הנותרת ואת חלקי הקרבנות ולאכול אותם במקום קדוש.
משה דואג שהטקס ימשיך כסדרו. הוא לא נותן לטרגדיה הפרטית לפגוע בממלכתיות של המעמד, ומפקיד בידי העם את האבל: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'". קשה שלא להבחין במסר הסמוי ששולח כאן משה לאהרן. תמורת האחים שנשרפו חיים, אהרן ובניו הנותרים זוכים לאחים אחרים – העם שאותו הם משרתים.
דרכו של משה מאפיינת אנשי אמונה גדולים. מסופר על הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהשמועה על הטבח בחברון במאורעות תרפ"ט הגיעה לאזניו ביום השבת. הרב קוק המשיך בשמחת השבת ורק לאחר שעשה הבדלה והוציא את השבת התמוטט. אביהן של רינה ומאיה, הרב ליאו די, ששכל את אשתו ובנותיו במהלך חג הפסח, בא ללווייתן עם חולצה לבנה והורה לחזן בבית הכנסת לשיר את ההלל ולהעביר את החג בשמחה. את השבעה החל רק לאחר החג.
אמונה נותנת לאדם כוחות להתעלות מעל הרגע ולהסתכל על החיים במבט גבוה, לראות את מה שיש ולא להתמקד רק בחוסר. אך מה לגבי אהרן? כיצד הוא הגיב למה שאירע?
*
תמצית הפער שבין גישתו של משה ובין גישתו של אהרן מתגלה בדיאלוג הקצר שביניהם מיד לאחר שריפת הבנים:
ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן.
כאיש אמונה, משה מספק מסגרת תיאולוגית לטרגדיה. מות הילדים אינו חסר משמעות. הוא חלק ממערכת ההשגחה ומימוש דבריו של אלוהים שהוא יקדש את שמו בחנוכת המשכן. ממילא, נדב ואביהוא הם קדושים, שמתו על קידוש השם. במותם ציוו לעם ישראל את כבוד האלוהים.
אך אהרן אינו מגיב, "וידם אהרן". מה התחולל אז בראשו? כיצד התייחס לדברי משה?
פרשני המקרא רואים בדממתו של אהרן כניעה לדברי משה. "שהיה בוכה בקול ואז שתק" (רמב"ן), "וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות" (רשב"ם), "קיבל שכר על שתיקתו" (רש"י). לגישות אלה, משה הצליח לנחם קמעא את אהרן, ושתיקתו מעידה על האיפוק שעטה על עצמו בעקבות דברי אחיו.
אבל האם זו הדרך היחידה להבין את שתיקתו של אהרן? אני רוצה להציע אפשרות אחרת, לפיה שתיקתו של אהרן לא מבטאת הכנעה אלא התרסה. היתה זו שתיקה רועמת, שסירבה לקבל את דברי הניחומים של משה.
*
ישנם אירועים, שדיבור עליהם הוא בלתי אפשרי. שכן דיבור כרוך בצמצום. הדיבור דורש לקחת עולם רחב ועשיר של רעיונות ולצמצם אותו למלים, משפטים ופסקאות. במקרים רבים אנו מסוגלים לכך. הדיבור מספיק עשיר כדי שיוכל לתאר רעיון או מאורע, גם אם הדבר דורש מאתנו לצמצם אותם.
אבל ישנם מקרים, שבהם איננו מסוגלים לעשות זאת. המטען החווייתי כה גדול, עד שאין באפשרותנו לומר עליו דבר. המרחק בין המאורע ובין המילים המבוטאות כה גדול, עד שאי אפשר לגשר עליו. במקרה כזה אנו בוחרים בשתיקה. שתיקתנו אינה מבטאת הכנעה או הסכמה למה שאירע אלא היא הדרך שלנו להגיב למאורע עצום וענק מאתנו, שאיננו מסוגלים להכיל או לדברר. כשחלומות מתרסקים, כשדברים בלתי נתפסים קורים, אנחנו עומדים מולם בשתיקה. אנו בוחרים בצורת הביטוי היחידה האפשרית מול מה שבלתי ניתן לדבר עליו.
באותו האופן, כשאהרון דומם מול דיבורי הנחמה של משה הוא לא מבטא הכנעה או קבלה שלהם אלא להפך – הוא מביע מחאה כלפי כל ניסיון להכניס את המאורע הטרגי למסגרת נורמטיבית כלשהי של השגחה או של תכלית. אהרן דורש לחוות את האסון באופן הראוי לו, כאסון בלתי נתפס. אף סיבה שבעולם לא יכולה להצדיק את שריפתם של שניים מבניו. את הכאב אסור לסלק או לדחוק בכל אמצעי רציונלי או אמוני. במקום דיבורי אמונה, טוען אהרן שצריך לשהות ולעמוד מול האסון בעיניים בלתי משוחדות. לא כל דבר צריך ישר להסביר. לא על כל דבר צריך ישר להגן. קרתה טרגדיה ויש לכבד את העוצמה שבה. את היחס הזה הוא מבטא בשתיקה, אשר חולקת על הניסיון של משה להכניס את המאורע לתוך התבניות המוכרות שבהן אנו רגילים לחשוב ובהן אנו רגילים לדבר.
אין זה אומר שדבריו של משה אינם נכונים. נדב ואביהוא אכן מתו מות קדושים. ועדיין – אסור לנו להכחיש בשל כך את עוצמת הטרגדיה. המציאות עודנה קשה ואכזרית, חוויית השבר והאבדן של אב המאבד את בניו עודנה קיימת, ואסור להתעלם מכך.
*
גישתם של שני האחים אל הטרגדיה מתגלגלת לדיאלוג נוסף ביניהם שמתרחש בהמשך. לאחר רצף של הוראות שנותן משה לבני אהרן הנותרים, בניסיון להמשיך את הטקס, הוא רואה שקרבן החטאת נשרף ולא נאכל על ידיהם. משה חושש מאסון נוסף בעקבות הסטייה מההוראות שנתן והוא קוצף עליהם:
מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש כי קדש קדשים היא ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה לכפר עליהם לפני ה'… אכול תאכלו אתה בקודש כאשר צוויתי.
מי שיוצא להגנת בניו הוא אהרן, שלראשונה מאז האסון מדבר:
וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולותם לפני ה' ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'.
שתיקתו של אהרן בהתחלה, גורמת לו כאן לדבר בתקיפות, שלא מצאנו עד כה כדוגמתה, מול אחיו משה. כיצד אפשר לאכול את קרבן החטאת ביום שבו שני הבנים נשרפו? אמנם כך אלוהים ציווה את משה בהתחלה, אבל האם באמת זהו רצונו כעת, לאחר האסון הנורא שאירע? אהרן מסרב להמשיך את הטקס כסדרו. משהו צריך להשתנות. את הקרבן הוא לא יכול לאכול.
באופן מפתיע, משה מקבל את דבריו: "וישמע משה וייטב בעיניו". המנהיג שנלחם כל העת כדי שאהרן ובניו לא ישנו דבר מההוראות שקיבל, איש האמונה הגדול שעשה הכל כדי להמשיך בטקס למרות האסון שאירע, נכנע כעת לאנושיות שבקעה מגרונו של אחיו. אי אפשר להמשיך להיות מאופקים, זעק אהרן, ומשה קיבל.
*
גישתם השונה של משה ושל אהרן למות נדב ואביהוא מבטאת את היחס הדואלי שלנו לטרגדיות שפוקדות אותנו כיחידים וכעם. הרב יונתן זקס ביטא זאת באמצעות כפל המושגים אנושיות ותקווה. הרב י"ד סולובייציק כינה זאת גורל וייעוד. ההלכה היהודית ביטאה זאת בכך שהיא דרשה מאתנו להתאבל ולבכות על המתים אך במקביל חייבה אותנו לקום מן האבל.
אל מול טרגדיות עלינו לעמוד בהכנעה. לא לנסות להסביר, לא להתיימר למסגר וגם לא להשתדל לנחם. טרגדיה דורשת בכי, ובכי מחייב שתיקה. יש רע במציאות, שאיננו מסוגלים להכיל. זהו רע הנובע מעצם היותנו מוגבלים וסופיים, ואותו לא נוכל לשנות. "מי שרוצה להטעות את עצמו על ידי היסח הדעת מן הקרע שבהוויה… אינו אלא שוטה והוזה הזיות", יכתוב על כך בחריפות הרב סולובייצ'יק.
אבל קבלת מציאותו של הרע איננה אמורה לייאש אותנו. השתיקה איננה אמורה להוביל לשיתוק. כי לצידה של השתיקה עומדת האמונה, הקריאה של אלוהים אלינו לבער את הרע ולהגביר את הטוב, לממש את שליחותנו בעולם. כאן עומדת לנו בחירתנו החופשית לעצב את העולם כפי שאנו רוצים ולא להיכנע לו. אמונה זו היא שאפשרה לעם ישראל לאורך ההיסטוריה לבכות ולהתאבל על האסונות שחווה ויחד עם זאת להסתכל תמיד קדימה, להמשיך ולייחל לעולם טוב יותר ואף לפעול לשם כך. שליחותנו בעולם לעולם אינה פוסקת.
אהרן היה איש השתיקה, משה היה איש האמונה, ושניהם יחד בדרכם המיוחדת עיצבו את גישתנו לאסונות שאנו חווים בחיינו. איננו רשאים להתכחש לרע שפוקד אותנו אך בה בעת איננו יכולים להרשות לעצמנו לוותר בשל כך על האמונה בריפוי העולם מן הרוע הזה. יש לבכות, יש להתאבל, אבל גם יש להמשיך לחיות. כבוד המתים שהלכו מאתנו וכבוד החיים שנותרו עמנו צריכים להיות שזורים אלה באלה. עם אהרן נצלול אל הכאב על מה שנחסר מאתנו, עם משה נקום ונמשיך במשימת חיינו, לתקן את מה שנותר לנו. וכאז כן היום.
לע"נ לזר לאופבאום, שורד אושוויץ, שעמד מול השואה ובחר כל חייו בשתיקה.
70.00₪
35.00₪
120.00₪
120.00₪
75.00₪
המחיר המקורי היה: 120.00₪.105.00₪המחיר הנוכחי הוא: 105.00₪.
59.00₪
50.00₪
25.00₪
95.00₪
125.00₪
120.00₪
המחיר המקורי היה: 160.00₪.130.00₪המחיר הנוכחי הוא: 130.00₪.
130.00₪
35.00₪
25.00₪
30.00₪
125.00₪
