בני אהרן ו- 250 נשיאי העדה

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהֹוָה: (ויקרא, ')

בעלי המדרש והפרשנים דנו בהרחבה בשאלת חטאם של נדב ואביהו, ובמדרש מפורטת רשימת מעשים לא קצרה הבאה להסביר את העונש החמור שקיבלו. על סיבת עונשם עמדנו בעיון במאמר חטאם של נדב ואביהו, וכאן ננסה להרחיב ולהתבונן במדרש אחד המובא ביחס לנדב ואביהו:

דָּבָר אַחֵר: מִקְרֶה אֶחָד, אֵלּוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, דִּכְתִיב בְּהוֹן (מלאכי ב׳:ו׳): בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר. לָרָשָׁע, זֶה עֲדַת קֹרַח, דִּכְתִיב בְּהוֹן (במדבר ט״ז: כ״ו): סוּרוּ נָא וגו׳, אֵלּוּ נִכְנְסוּ לְהַקְרִיב בְּמַחְלֹקֶת וְיָצְאוּ שְׂרוּפִין וְאֵלּוּ נִכְנְסוּ לְהַקְרִיב שֶׁלֹּא בְמַחְלֹקֶת וְיָצְאוּ שְׂרוּפִין. (ויקרא רבה)

הדרשן דורש את הפסוק מקהלת: הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא. קטע זה לקוח ממדרש ארוך יותר המנגיד בין צדיקים ורשעים ומראה שלמרות שאלו צדיקים ואלו רשעים – סופם של כולם אחד הוא (שבאותה הדרך מתו אלו ואלו). באותה הדרך אומר בעל המדרש לגבי נדב ואביהו – שהם הדוגמה לצדיקים, ולגבי מאתיים וחמישים הנשיאים שבעדת קרח – שהם הדוגמה לרשעים, ומראה שאחרית שניהם אחת היא: גם הצדיקים וגם הרשעים יצאו שרופים (שיצאה אש מהקב"ה ושרפה אותם).

עבדי הם

ומעלה מעל בה' – קרבן האשם

על השמיטה

נתונים המה לו

נדב ואביהו צדיקים?

אולם מדוע מנגיד הדרשן דווקא את נדב ואביהו כצדיקים? ומדוע הוא לא מתייחס לקרח עצמו כנגדם?

הסבר אחד לכך הוא שבעל המדרש מזהה בבני אהרן ובנשיאים עניין משותף שלא היה קיים אצל קרח והוא הרצון לשם שמיים: וְאַתֶּם מָאתַיִם וַחֲמֲשִּׁים אִישׁ מְבַקְּשִׁים כְּהֻנָּה גְדוֹלָה… (במדבר רבה), המדרש בפרשת קרח מלמד שכוונתם של הנשיאים הייתה להתקרב אל הקב"ה ולשרתו ככוהנים גדולים, וכנראה שאת אותו הרצון מזהה הדרשן גם בבני אהרן.

אולם הקושי בהבנת המדרש לא נפתר לגמרי בהסתכלות זו משום שהדרשן דורש את הפסוק במלאכי: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֺן, פסוק שמדבר על אהרון ולא על בניו! והפסוק מתאר את דרך השלום של אהרון שהביא לכך ש- רבים השיב מעוון, דבר שלא מסתדר עם מעשיהם של בניו…

בניסיון להבין זאת מצאתי גרסה נוספת למדרש המופיעה בילקוט שמעוני (רמז תקכ"ד, ח), שבו ההנגדה היא דווקא בין אהרון ובין קרח:

זש"ה הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לצדיק זה אהרן דכתיב ביה בשלום ובמישור הלך וגו', ולרשע זה קרח ועדתו דכתיב סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים אלו נכנסו להקריב במחלוקת יצאו שרופים ואלו נכנסו להקריב שלא במחלוקת ויצאו שרופים.

על פי דברי הילקוט שמעוני הללו, מסתבר שלמעשה ההנגדה היא בין אהרן וקרח ואילו בני אהרן והנשיאים הם הביטוי המעשי לניגוד זה, וכמו כן מובן מדוע בני אהרן נמצאים בצד של הצדיק בהשוואה – לא מדובר עליהם אלא על אביהם.

אם נתייחס למסקנה העולה מהמדרש, בכל אחת מהגרסאות, נראה שיש עקרון חשוב שהדרשן מלמד אותנו: אֵלּוּ נִכְנְסוּ לְהַקְרִיב בְּמַחְלֹקֶת וְיָצְאוּ שְׂרוּפִין וְאֵלּוּ נִכְנְסוּ לְהַקְרִיב שֶׁלֹּא בְמַחְלֹקֶת וְיָצְאוּ שְׂרוּפִין – גם בני אהרן וגם הנשיאים נכנסו להקריב, אך בני אהרן עשו זאת ללא גרימת מחלוקת (הן משום שכניסתו של אהרן להקריב הייתה מוסכמת והן משום שגם כשהם הביאו אש זרה – הם לא עשו זאת תוך כדי שעוררו מחלוקת), ואילו נשיאי העדה מצאו דווקא במחלוקת את הפתח למעשיהם (גם אם כוונתם הייתה לשם שמיים – הם ניצלו את מחלוקת קרח כדי לעשות זאת).

הדרשן מלמד על כוחה השלילי של המחלוקת, שלמרות שגם אלו וגם אלו חטאו- לדרך בה חטאו הייתה משמעות. כאשר קוראים את לשון המדרש כולו עולה קושי- מה משמעות הדברים? הרי המדרש מוכיח כי אותו הסוף מגיע הן לצדיק והן לרשע, אם כן מדוע להיות צדיק?! ונראה שתשובת הדרשן היא שלדרך יש משמעות! גם אם התוצאה זהה, הדרך המובילה אליה נחשבת גם היא.

במידה רבה דווקא הנגדה מסוג זה, שבה יש תוצאה שווה לצדיק והרשע, יש משמעות גדולה לגבי האדם משום שהיא מטילה עליו ללכת בדרך הנכונה ללא קשר למקום אליו היא תוביל – לחיות נכון משמעותו לחיות בצורה נכונה ללא קשר לשאלה האם אני יוצא נשכר בכך.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן