עגלת קניות

אשר לא ציווה אותם

נחלקו הפרשנים ביחס למהות חטאם של נדב ואביהו, וננסה לעיין בדברי התורה ובדברי בעלי הפשט בכדי לראות כיצד הם הבינו את מהות החטא.

נחלקו הפרשני ביחס למהות חטאם של נדב ואביהו (ואפשר לעיין בהרחבה אצל הכלי יקר המסכם את רשימת הסיבות המופיעות אצל בעלי המדרש והפרשנים). בפשט הפסוק מוצאים הפרשנים סיבה ראשונה, וכנראה גם יחידה המופיעה בתורה, למהות חטאם:

וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹ֠ן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃ (ויקרא, י', א')

התורה מדגישה כי מדובר על הבאת האש הזרה, עניין שחוזר על עצמו עוד פעמיים בתורה:

וַיָּמׇת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהֹוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהֹוָה בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם: (במדבר, ג', ד')

וַיָּמׇת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהֹוָה: (במדבר, כ"ו, ס"א)

אם כן יוצא, לפי פשט הפסוקים, שהגורם למיתת בני אהרן היא הקרבת האש הזרה. אולם נשאלת השאלה כיצד להתייחס לתיאור שמביאה התורה בפרשתנו: אש זרה אשר לא צוה אותם, ונשאלת השאלה האם משמעות הדברים היא שהקב"ה לא ציווה אותם להביא (משמע לא היה ציווי על כך ומשום שעשו מדעתם נענשו) או שמא היה ציווי שלא להביא את האש – ומשום שעברו על ציווי זה נענשו?

נעיין בדברי בעלי הפשט שנחלקים בשאלה זו: הרשב"ם סובר שבני אהרן לא צוו ומרחיב את הדברים ומסביר שהיה בכך מניעה של קידוש ה':

אש זרה אשר לא צוה אותם – משה ביום הזה. שאף על פי שבשאר ימים כתוב: ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח (ויקרא א׳:ז׳), היום לא ציווה. ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה. ולא טוב היום להביא אש זרה, כדי להתקדש שם שמים, שידעו הכל כי אש בא מן השמים…

גם ראב"ע מסביר בכיוון זה ואומר שהביאו את האש מדעתם:

וטעם אשר לא צוה אתם – שמדעתם ולא בצווי להקטיר קטרת, גם באש זרה.

אם כן על פי דעות אלו צריך להיקרא הפסוק כך: …ויקריבו אש זרה — אשר לא ציווה — אותם, ויוצא שחטאם היה בכך שעשו את מה שלא הצטוו עליו. לעומת זאת סובר הרב יוסף בכור שור שלהפך – בני אהרון צוו שלא להביא את האש ולכן נענשו משום שעברו על ציווי הקב"ה:

אש זרה אשר לא צוה אותם – שהזהיר עליהם שלא לעשות, כדכתיב: לא תעלו עליו קטורת זרה (שמות ל׳:ט׳), ושוב לא צוה לעשות, ולפיכך נענשו.

גם החזקוני סובר זאת ומתייחס לאותו הפסוק:

אשר לא צוה אתם – פי׳ אשר לא לעשות צוה אותם כדכתיב ולא תעלו עליו קטרת זרה (שמות ל׳:ט׳) דוגמת לשרוף את בניהם ואת בנותיהם אשר לא צויתי (ירמיהו ז׳:ל״א) אותם.

שני הפרשני מתייחסים לפסוק בספר שמות (ל', ט') המדבר במזבח הקטורת: לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו. ר"י בכור שור מבין את המילים לא ציווה במובן שלאחר שהיה ציווי שאסר להעלות קטורת זרה, לא היה ציווי שבא והתיר – ולכן האיסור עדיין עומד. החזקוני ממשיך בקו זה וסובר שמובן המילים הוא לא לעשות ציווה, משמע הפוך מדרך הקריאה של הרשב"ם והאבן עזרא.

האם ניתן לענות מי מהפרשנים צודק? כנראה שלא, שתי הדעות נראות בעלות בסיס בפשט הפסוקים, אולם כן ניתן להוסיף רעיון נוסף הקשור בטעמי המקרא המופיעים בפסוק:

פרופ' ישעיהו ליבוביץ' שם לב לכך שתחת המילה לא מופיע הטעם מירכא כפולה (אשכנזים) / תרי טעמי (ספרדים, או תרי חוטרין לפי הנוסח האיטלקי). טעם זה, שהוא מהנדירים בתורה (מופיע 14 פעמים בכ"א ספרים) הוא טעם מחבר ובמילה הקודמת לו מופיע גם טעם מחבר (דרגא). במילה צוה שלאחר מכן מופיע טעם מפסיק (טרחא / טיפחא), מה שמאחד את שלושת המילים ליחידה אחת: אֵ֣שׁ זָרָ֔ה — אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה — אֹתָֽם.

חלוקה זו עדיין לא עוזרת לנו משום שגם כך ניתן לפרש לשני הצדדים, אולם כאשר מנגנים את הטעמים הנגינה של תרי טעמי היא נגינה מאוד מודגשת (דומה לניגון של תביר אך ארוכה ועמוקה ממנו), כאילו אומרת: אשר- לא! ציווה אותם…

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

דילוג לתוכן