עגלת קניות

קובל אני על ששלחתני

קובל אני על ששלחתני

גאולת עם ישראל במצרים על ידי משה לקחה זמן, היא לא התרחשה בימים ולא מהר כפי שמשה ביקש. כך גם תהליכי הגאולה באומה בתקופתנו.

לפני שנצלול אל פרשת השבוע, חשבו לרגע אחד על תהליך מאתגר שעברתם, תהליך מורכב שבמהלכו הייתם בטוחים שבכל רגע הכול הולך להתפרק ושהכישלון קרוב. בסופו של דבר, בסייעתא דשמיא, התהליך הסתיים באופן מוצלח. לאורך הדרך, אמנם חווינו לא פעם כישלונות, נפילות וטעויות בדרך – אבל בסופו של דבר הגענו ליעד שהוצב.

ספר שמות, הנפתח בפרשתנו, מוביל אותנו משנות השעבוד הקשות ביותר של בני ישראל בארץ מצרים, דרך גאולתם המורכבת ועד לקבלת התורה במעמד הר סיני. משעבוד לגאולה, מעבדות לחירות. להובלת המשימה המורכבת של גאולת ישראל בוחר הקב"ה במשה.

משה לא הסכים מייד להיעשות שליח. המפגש הראשון בין הקב"ה למשה, שבו מבקש הקב"ה ממשה לחזור למצרים לגאול את בני ישראל, מתפרס על פרק וחצי בפרשתנו. בסיומו, כאשר טוען משה את טענתו האחרונה נגד מינויו, הוא מציע את אהרון אחיו הגדול. על כך עונה לו הקב"ה בכעס:

 "וַיִּחַר-אַף ה' בְּמֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי, כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא; וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד, יד).

לבסוף, משה מקבל את השליחות, ובמסגרתה הוא יוצא למצרים להתחיל תהליך דיפלומטי אל מול פרעה, מנהיגה של המעצמה הגדולה בעולם. התהליך נפתח בדרישת משה לסיים את שנות העבדות של העם ולשחררם לחופשי, מהפעם הראשונה ברור מה דורש משה, בלי אסטרטגיות מורכבות של משא ומתן. הסיבוב הראשון של המשא ומתן מתרסק, ותוצאותיו הן החלטת פרעה להכביד את העבודה על בני ישראל; לא לספק להם יותר את חומרי הגלם לעבודתם, אלא לדרוש שיצאו לאסוף את החומרים בעצמם. תגובתם של בני ישראל כלפי משה ואהרון לא מאחרת לבוא, והיא קשה מאוד:

"וַיִּפְגְּעוּ אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, נִצָּבִים לִקְרָאתָם, בְּצֵאתָם, מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט: אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ, בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם, לְהָרְגֵנוּ" (שמות ה, כ–כא).

בני ישראל ממש פוגעים במשה ובאהרון ותחושתם קשה מאוד. הם רואים כאן ועכשיו, הם לא יכולים במצבם לראות מעבר לזה ומבחינתם מצבם הורע באופן קשה. משה חוזר לקב"ה ובא אליו בתלונות קשות:

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-ה', וַיֹּאמַר: ה', לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה–לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ" (שמות ה, כב–כג).

האם משה חשב שתוך שעות או ימים ייצאו בני ישראל ממצרים? הרי עוד טרם השליחות, הודיע הקב"ה למשה שפרעה לא ישלח את בני ישראל כל כך בקלות ושזה יהיה תהליך ארוך ומורכב. במפורש הודיע הקב"ה שרק אחרי שהוא יכה במצרים בכל נפלאותיו, יסכים פרעה לשלח את בני ישראל:

"וַאֲנִי יָדַעְתִּי–כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַהֲלֹךְ….וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם, בְּכֹל נִפְלְאֹתַי, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ; וְאַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם" (שמות ג, יט–כ).

אם משה ידע את הדברים מראש, מה מקומן של הטענות הללו? מה רוצה משה מהקב"ה, הרי הקב"ה אמר לו שכך בדיוק יתרחש.

שינוי מגמה

ר' אברהם אבן עזרא (1089-1167, ספרד) מסביר שמשה רבנו לא התכוון לשאול מדוע בני ישראל לא נגאלו עדיין ממצרים, זה היה ברור לו. משה הופתע מחלק אחר של התהליך:

"הנה שאלה: אחר שהשם הודיע למשה ואמר לו 'ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך' עד שיעשה כל האותות אשר צוהו, אם כן למה יתרעם משה לומר: למה זה שלחתני, והצל לא הצלת? התשובה: חשב משה כי מעת דברו אל פרעה יקל מעליהם עוּלָם, והנה הוא הכביד העבודה עליהם" (אבן עזרא, שמות ה, כב).

כמנהיגם של ישראל, ביקש משה לפחות להקל מעליהם את העבודה, ודאי שלא להכביד. משה ניסה לגרום לכך שמציאות חייו של העם תהיה לפחות במגמת שיפור. הוא ידע היטב שבני ישראל לא ייגאלו תוך ימים, וגם לא התלונן על כך לקב"ה, אבל שינוי המציאות, שינוי המגמה, שאליו ייחל – לא הגיע. אדרבה, המצב הלך והחמיר ועם זה לא יכול משה להשלים, את ההרעה הזאת היה קשה למשה להכיל ולקבל. לכן הוא בא בטענות קשות לקב"ה.

גאולה מהירה

הרמב"ן אינו מסכים עם אבן עזרא. לדעתו, משה רבנו אכן התכונן לגאולה מהירה שתיקח פרק זמן קצר ותלונתו לקב"ה היא מדוע העם טרם שוחרר:

"…ולפי דעתי שחשב משה רבנו כי יאמר ה' שלא ישמע אליהם פרעה להוציאם מיד במצותו, ולא באות ומופת, עד שיעשה בו נפלאותיו הרבות, אבל חשב כי יביאם עליו תכופות זו אחר זו בימים מעטים. וכשאמר לא ידעתי את ה' יצווה לעשות מיד לפניו אות התנין, והוא לא ישמע, ויכה אותו בו ביום בדם ואח"כ בכל המכות… ולכן כששב משה אל ה' אמר למה הרעותה לעם למהר לשלוח אותי קודם שהגיע הקץ, כי לא היה ראוי לשלוח אותי עד שתרצה להצילם, כי עתה הרעותה להם ולא הצלת אותם ואם ככה את עושה להם יסופו ברעה אשר תמצאם" (רמב"ן, שמות ה, כב).

על פי הרמב"ן, משה אכן היה סבור שהגאולה זה עניין של ימים, שכל הנפלאות יבואו זו אחר זו בפרק זמן קצר שבו לא תתאפשר הרעת מצבם ומבחינתו אין טעם לשליחות, אם לא הגיע זמן גאולתם של ישראל. משה מגלה לתדהמתו שנשלח, לכאורה, לפני שהגיע זמנם של ישראל להיגאל. משה מוחה כנגד החלטה זו: אם טרם הגיע זמן הגאולה, מצבם של ישראל הולך ומידרדר לשווא ולא נכון היה להתחיל בתהליך כי בני ישראל נפגעים מזה.

לא לקבל, לקבול

חז"ל לא חוסכים ביקורת ממשה רבנו על התנהלותו אל מול הקב"ה. בכמה מדרשים מובאים תיאורים לא פשוטים של משה כאשר הוא טוען באופן קשה כלפי הקב"ה. נראה מדרש אחד לדוגמה:

"ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך" – ראה הקב"ה מה עתיד פרעה הרשע לעשות ולהכביד העבודה על העם מעת שילך בשליחותו. וכדי שלא יטעה בדבר, הודיעו הקב"ה כך וכך עתיד פרעה לעשות בזמן שתלך בשליחותי, כדי שלא ישיח (יטיח) דברים כלפי מעלה. ואעפ"כ הטיח דברים כלפי מעלה ועליו נאמר: (קהלת ז) "כי העושק יהולל חכם" (שמות רבה ג, ט).

במדרש אחר קובעים חז"ל שהיה מן הראוי שמידת הדין תפגע במשה רבנו על דבריו כלפי הקב"ה, אלא שזכות אחת עמדה לו:

"מהו: 'והצל לא הצלת'?… ר' עקיבא אומר: יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין! באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מדת הדין". (שמות רבה ה, כב).

רש"י, בענוותו הגדולה ופשטנותו המדויקת, מסכם לדעתי את כל מה שראינו עד כה במילים קצרות ומדויקות:

"למה הרעתה לעם הזה – ואם תאמר מה איכפת לך, קובל אני על ששלחתני" (שמות ה, כב).

משה מקבל על עצמו שליחות אדירה למען עם ישראל, ומרגע זה הכללים משתנים. מהרגע שבו משה רבנו הופך להיות המנהיג, הנציג, הדואג לגאולתו של עם ישראל, הדברים משתנים. זכותו וחובתו לפעול למען עם ישראל בכל דרך שהוא רואה לנכון, גם במחיר של "ויכוח" עם הקב"ה. המניע שלו טהור, הכוונה שלו זכה ואם כך, הוא צריך לפעול בכל העוצמה. משה לא פעל בעבור שררה ולא בשביל כבוד, הוא בכלל לא רצה את השליחות הזאת. באופן הכי טבעי ופשוט שלו הוא לא מוכן לראות את בני ישראל "נתונים תחת הבנין", הוא לא מסוגל לראות הרעה במצב של העם שלו.

למה לא פגעה מידת הדין במשה? כי הוא עשה זאת למען ובשביל עם ישראל. שליחותו במהותה תובעת ממנו לא לקבל מציאות הסותרת את שליחותו.

אם קיבלתי על עצמי שליחות, משימה גדולה, להוביל מהלך מורכב, סימן שאכפת לי וכואב לי ושאני רוצה לשנות ולפעול. אחרת, לא הייתי מקבל את המשימה הזאת. אם כך, זו אחריותי להילחם ולהיאבק למען מה שלקחתי עליו אחריות, למען המשימה שלי. האחריות שלי להיאבק בעבור ולמען מי שאין מי שייאבק למענו. המשמעות היא שגם אם ידעתי לפני קבלת השליחות שזה ייקח זמן, אני קובל על כך ומנסה לשנות את זה. גם אם ידעתי שזה יהיה קשה ומורכב, אני אלחם בכך – גם מול הקב"ה בעצמו. זאת מנהיגות, זאת הובלה, זאת הנהגה שחושבת רק על דבר אחד – טובתו האמיתית של העם, טובתה של האומה.

"קמעא קמעא"

גאולת עם ישראל במצרים על ידי משה לקחה זמן, היא לא התרחשה בימים ולא מהר כפי שמשה ביקש. גם יתר התהליכים באומה הישראלית ובטח תהליך הגאולה המיוחל בתקופתנו, הוא תהליך ארוך ומורכב שלכל אחד מאיתנו יש חלק בו. כל אחד מאיתנו לוקח חלק מהאחריות להוביל אותו. חז"ל מלמדים אותנו כי גאולתן של ישראל היא: "בתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת" (ירושלמי ברכות א, א).

הדרך ארוכה, הדרך מורכבת, הדרך לא פשוטה. אבל מי שמאמין בדרך צריך ללכת בכל העוז ובכל הכוח ולהוביל את אשר בכוחו להוביל – זה נכון לגאולתן של ישראל ברמה הלאומית וזה נכון לכל אחד ואחת מאיתנו ברמה הפרטית בחיים האישיים, המשפחתיים, המקצועיים. נסיים בדבריו המופלאים של הרב צבי יהודה הכהן קוק[1] זצ"ל שמסביר באופן יוצא דופן את מהותה של הדרך:

"אותה הדרכת ההדרגה קימעא-קימעא, שהיא קובעת את מהלך גאולתם של ישראל לכל צדדיה המעשיים והרוחניים, הלא היא כוללת בתוכה גם את כל ההפסקים והעיכובים, גם את כל הנסיגות והכשלונות, גם את כל העיכובים והסיבוכים, אשר לכל פרשת המהלך הזה… עד שלא נגמרה כל מידתה של החירות יש עדיין מקום למשהויים (=משהו קטן) של עבדות, עד שלא נתגלתה התשובה השלמה, יש עדיין מקום לסירכות חטאים. עד שלא נתבררה כל פעולת הטיהור העליון והחדרת ההתחדשות הפנימית יש עדיין מקום לצחצוחי טומאת הגלות ולאבקות חלודתה (לנתיבות ישראל, עמ' קצח).

 

שנזכה לפעול מתוך אמונה שלמה במשימותינו, להיאבק על אמונתנו באמת ובתמים ומתוך רצון כנה להיטיב עם הבריות.

 

——————————————

[1] הרב צבי יהודה הכהן קוק – מכונה הרצי"ה. נולד בשנת 1892 ונפטר בשנת 1982. היה בנו וממשיך דרכו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב ומנהיג רוחני בולט של הציונות הדתית.

Picture of אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".

מאמרים נוספים של מוטי מלכא

עוד מהאתר
דילוג לתוכן