עגלת קניות

סיפור הגאולה הקטנה

התיאור המקראי של לידת משה, "ותרא אותו כי טוב", מרמז לבריאת העולם, שם נכתב "האור כי טוב", אותו טוב המעיד על ניצוץ תקווה בעולם כאוטי ואכזר.

הדפס

את משה אנו מכירים בעיקר מהתקופה האחרונה של חייו. את יציאת מצרים הוביל כשהיה בן שמונים, ואנו מלווים אותו בתורה במשך ארבעים שנה, עד מועד פטירתו, בגיל מאה ועשרים. אך מה עבר עליו בשמונים השנים הראשונות של חייו? כיצד גדול להיות המנהיג המשפיע ביותר בהיסטוריה היהודית ואולי גם העולמית? את זאת כמעט שאיננו יודעים. מלבד שלושה אירועים נקודתיים, שבהם משה הגיב לעוולות שראה מסביבו, התורה איננה מספרת דבר על אישיותו. משה, כדמות בשר ודם, נותר חידה.

אך דווקא משום כך יש חשיבות במה שהתורה כן בוחרת לספר. וכאן, מפתיע לראות שסיפורו של משה איננו מתחיל בו אלא באימו שמולידה אותו חרף הגזירה המאיימת להרוג כל בן עברי שנולד, באחותו ששומרת עליו, ובבת פרעה המושה אותו מן היאור ומעניקה לו את שמו. עיון בסיפור הזה חושף בפנינו גרסה אחרת לסיפור יציאת מצרים, גרסה נשית, והוא מלמד שמה שהפך את משה למנהיג דגול, ששינה את פני ההיסטוריה, הוא לא רק עצמו אלא אותן דמויות נשיות שהקיפו אותו בילדותו, ושהטמיעו בו את התכונות המיוחדות שיופיעו בעתיד הרחוק.

*

משה נולד בתקופה שבה חושך גדול אופף את מצרים. לאחר שפרעה לא הצליח להרוג את הבנים העבריים בעת לידתם, הוא מנחית הוראה לכל עמו להשליך את הבנים העבריים שנולדים ליאור. ואף על פי כן, אימו של משה, המכונה "בת לוי", בוחרת להביא ילד לעולם. התיאור המקראי של לידתו, "ותרא אותו כי טוב", מהדהד את סיפור בריאת העולם, שם אלוהים ראה את "האור כי טוב", מעיד על הופעת ניצוץ של תקווה בתוך עולם כאוטי ואכזר. אבל זה לא רק התינוק החדש שהקרין את האור אלא בעיקר ההחלטה האמיצה של אימו, להביא עוד ילד לעולם למרות הקושי.

כדי להימלט מן הגזירה, האמא מחליטה להחביא את הילד שלה במשך שלושה חודשים, ולאחר תום הזמן הזה, כשהיא כבר לא יכולה להחביא אותו (כנראה בגלל הרעש שהוא מתחיל לעשות), היא מוציאה אותו אל היאור:

ותיקח לו תיבת גומא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור. ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו.

הסיפור הזה על ילד שכלוא בביתו במשך תקופה, והוא משתחרר משם על ידי כך ששמים אותו בתוך המים, מזכיר לנו במידה רבה את סיפור יציאת כולו. גם בני ישראל היו כלואים בבית – בית עבדים, ולא יכלו לצאת משם. הדרך שבה הם יצאו לבסוף הייתה דרך כניסתם אל המים, מי ים סוף, משם השתחררו לחירות עולם. בדומה למשה, ששהה במקום יבש בתוך היאור, גם בני ישראל ילכו "ביבשה בתוך הים". ושלא במקרה, הדמויות המרכזיות בסיפור שלנו – משה ואחותו מרים, יופיעו גם בקריעת ים סוף, אז ישיר משה את שירת הים ומרים תצא אחריו בשירת נשים.

אבל הדמיון בין הסיפורים אינו רק רעיוני אלא גם מעוגן בהרמזים ספרותיים. אם את משה שמו על שפת היאור, עם ישראל יראה בקריעת ים סוף את מצרים "מת על שפת הים". כמו אחותו של משה שניצבה מול היאור, גם משה יגיד לבני ישראל בקריעת ים סוף "התיצבו וראו את ישועת ה'". כמו מרים שעמדה מרחוק, כך אלוהים ישקיף על מחנה מצרים. ואם מרים עשתה זאת כדי לדעת מה יעלה בגורל אחיה, כך מטרתה של קריעת ים סוף תהיה "וידעו מצרים כי אני ה'". 

*

הסיפור ממשיך עם ירידתה של בת פרעה לרחוץ ביאור:

ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ונערותיה הולכות על יד היאור ותרא את התיבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותיקחה. ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה. ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותינק לך את הילד. ותאמר לה בת פרעה לכי ותלך העלמה ותקרא את אם הילד.

בת פרעה שולחת את ידה כדי לקחת את התיבה אליה. השימוש ביד כדי לבצע פעולה של גאולה יאפיין גם את משה, שבקריעת ים סוף יצווה "נטה את ידך על הים ובקעהו". הראייה שכה דומיננטית בסיפור שלנו ("ותרא את התיבה", "ותראהו את הילד"), תבלוט גם בקריעת הים ("התיצבו וראו את ישועת ה'", "וירא ישראל את היד הגדולה"), וגם קריאת המצוקה של משה התינוק, בדמות הבכי, תשוב בקריעת ים סוף בדמות הצעקה של ישראל אל ה'.

אבל לצד הדמיון בין הסיפורים קיים גם הבדל משמעותי ביניהם. שימו לב לדינמיקה שבין הדמויות – אחות משה מול בת פרעה. אלו שתי דמויות מקבילות למשה ופרעה, שיתעמתו ביניהם ביציאת מצרים, אבל הן פועלות באופן שונה. משה יגיע אל ארמון בניסיון להציל את עם ישראל. שם הוא יתמודד עם החרטומים אך פרעה יסרב לשמוע לו והוא יחזק את ליבו. ההפך קורה בסיפור שלנו. מרים ניגשת בטבעיות אל בת פרעה ומדברת איתה כאחד האדם. בת פרעה נענית להצעתה ויחד הן מצילות את הילד:

ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד הזה והינקהו לי ואני אתן את שכרך ותקח האישה הילד ותניקהו. ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו.

אם פרעה שם שרי מיסים על העם כדי להחלישו, בת פרעה משלמת מכספה למינקת (שהיתה אם הילד) כדי להצילו. אם משה הכה בפרעה כדי לכפות עליו לשחרר את העם כאן מרים עוזרת לבת פרעה להציל את הילד. ואם פרעה מקשה את ליבו, כאן בת פרעה חומלת על הילד.

*

אז מה קראנו כאן? סיפור אלטרנטיבי ליציאת מצרים. סיפור אמנם קטן, שעוסק בילד ולא בעם, אבל כזה שנושא את אותם מוטיבים של הסיפור הגדול. ההבדל הוא שהסיפור כאן מנוהל על ידי נשים, ואולי בכך הוא רומז לנו שההיסטוריה היתה יכולה להיראות אחרת לחלוטין אם היא רק היתה מנוהלת על ידי נשים. אולי אז, השנאה והאלימות והכוח היו מתחלפים בחמלה, בנאמנות ובשיתוף פעולה, ואף אדם לא היה סובל בעת הצלת ושחרור עבדים.

אבל דומני שטמון כאן מסר עמוק מכך, כזה הנוגע לדמותו של משה ולמעשה לכל אדם. בסופו של הסיפור שלנו, בת פרעה קוראת לו בשמו משום ש"מן המים משיתיהו". אבל אם זה הרקע לבחירת השם, היה עליה לקרוא לו בהטיה הסבילה של הפועל, בשם "משוי" או "נמשה". מדוע קראה לו משה, בהטיה הפעילה של הפועל?

התשובה טמונה בקשר שקיים בין מה שעבר על משה בינקותו, כילד עברי שנמשה מן היאור, לפעולות שהוא ביצע בבגרותו, כשמשה עם שלם מן המים בים סוף והוציא אותו לחירות. הפעולה שעשתה עליו בת פרעה בילדותו עיצבה את אישיותו ונחרתה באופיו, והיא שגרמה לו להיהפך לדמות שתעשה את אותה פעולה לאחרים בבגרותו. לכן נקרא משה בשם הזה ולא בשמו הסביל. בהצלתו הפכו אותו אימו, אחותו ובת פרעה, למצילם של אחרים.

זה מה שגרם למשה להפוך למנהיג הדגול בהיסטוריה. יותר ממה שפעל בעצמו, התורה בחרה לספר על פעולות שעשו עליו. יותר משיחות שהוא ניהל, התורה בחרה לספר על שיחות שנעשו סביבו. במקום להרחיב על דמותו, התורה בחרה לספר על דמויות הקרובות לו. כי מנהיגים לא צומחים בחלל ריק. מאחורי כל גיבור נמצאים הורים, אחים ואחיות, משפחה או קהילה, שהטמיעו בו במעשים ודיבורים את התכונות שבעתיד יתממשו בדיבורים ומעשים שהוא יבצע בעצמו. כך היה עם משה, וכך הוא הדבר אצל כל אדם.

*

זו החשיבות הגדולה שיש בהתנהלות עם ילדים, החל מהשלבים הראשונים של החיים, ועל פי מחקרים, אפילו מתקופת ההיריון. ככל שהחינוך נעשה בגיל צעיר יותר, כך השפעתו לעתיד גדולה יותר. כמו שכל שינוי קטן בשורש העמוק של העץ או ביסודות העמוקים של הבניין יתבטא בצורה גדולה בענפים או בקומות הגבוהות, כך כל מעשה או דיבור שייעשו על ילדים בגיל צעיר יותר, ישפיעו על האופן שבו הם יתנהגו בגיל מבוגר.

זו הסיבה לכך, שבניגוד לעתים לאופן שבו הדבר נתפס בקרב הציבור, דווקא החינוך של גיל הרך הוא החשוב ביותר, ודווקא בו צריכה להיעשות ההשקעה הגדולה ביותר – באיכות הגננות והמטפלות והמחנכות וכמובן בתשומת הלב והטיפול של ההורים והמשפחה. מבחינת הידע, זהו עולם מצומצם יותר מהחינוך וההוראה בגילאים הבוגרים; אבל מבחינת חשיבותו והשפעתו על אישיות האדם, הוא רחב וגדול בהרבה.

כאן טמון שורש של תקווה עבור כל אדם וכל משפחה. גם כשאנו מוגבלים ועולמנו מצומצם, אנו עדיין יכולים לפרוץ את הגבולות של עצמנו דרך עולמם של הילדים שלנו. אם יהיה לנו את העוז להאיר נקודה של אור בעולם של חושך, כמו יוכבד; אם ננהג באחווה וניקח אחריות על קרובינו, כמו מרים; אם נתייחס בחמלה כלפי חלשים ומדוכאים, כמו בת פרעה; ייתכן שבכך נצמיח את הגואל הבא של העולם. מעשים קטנים שנעשה יכולים להפוך ברבות השנים לתנועות עולמיות. סיפורנו הפרטי יכול להיחרט לדורות כסיפור הגואל של העולם.

מי יודע אצל מי גדל כיום משה הבא של ההיסטוריה?  

Picture of הרב ד"ר עידו פכטר

הרב ד"ר עידו פכטר

נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.

עוד מהאתר
דילוג לתוכן