בני ישראל הבאים מצרימה
הפסוק הראשון של פרשת שמות מדבר בלשון הווה ועבר, על מה מרמז שינוי זה? בעל הכלי יקר מוצא רמז להתנהלות עם ישראל בגלות הנרמז בגלות הראשונה.
- מ. מלכא
- כלי יקר
- פרשת שמות
פותחת פרשת שמות בציון שמם של בני ישראל המגיעים למצרים:
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:
מעיר הרב בעל הכלי יקר על תחילת הפסוק ואומר:
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה – הוסיף ו״יו במלת ואלה, גם אמר מתחילה הבאים לשון הווה ואח״כ אמר איש וביתו באו לשון עבר…
הקושי של הרב בפסוק מתחלק לשלושה חלקים:
- האות ו' במילה ואלה היא וו החיבור, אולם זהו תחילת הספר וזוהי המילה הראשונה בו, אם כן- לשם מה באה וו החיבור כאן?
- שאלה שנייה ששואל הרב היא מדוע המילים הבאים מצרימה שנאמרות בלשון הווה, למרות שמדובר כאן על לפחות 70 שנה מאז שבני ישראל הגיעו למצרים?![1]
- וממשיך הרב ושואל לגבי סיום הפסוק שעובר לדבר בלשון עבר: איש וביתו באו, מדוע אם הפסוק התחיל בהווה הוא עובר ללשון עבר בסופו?
כאילו באו בפעם הראשונה
תשובה ראשונה שמביא הרב היא שמה שקורה כעת לבני ישראל מחובר בקשר ישיר לנושא שהסתיים בו ספר בראשית והוא מיתת יוסף, ולכן מגיעה ו' החיבור ליצור את ההקשר שבין הנושאים:
לפי שנאמר למעלה (בראשית נ׳:כ״ו) ויישם בארון במצרים, ואחרי מות יוסף לא היו פני המצרים עם ישראל כתמול שלשום והיו מרגישים אז הביאה למצרים כאלו באו בפעם ההוא למצרים, לכך נאמר ואלה מוסיף על ענין ראשון שמצד מיתת יוסף דומה כאילו עכשיו המה באים…
מיתת יוסף הביאה לשינוי שחל ביחס בני מצרים אל בני ישראל ולכן גם משתמשת התורה בלשון הווה:
שינוי היחס גרם לכך שבעיני בני ישראל היה נדמה כאילו הגיעו למקום חדש- הארץ אותה הארץ אך היחס שונה לחלוטין, ולכן היה זה כאילו הגיעו כעת למצרים. דומה הדבר לאדם שמכיר את חברו במשך שנים, אך הנה וקרה אירוע שגורם לו להסתכל על מי שמולו בראייה אחרת- כאילו הוא רואה אותו בפעם הראשונה.
אם חלקו הראשון של הפסוק נקשר ביוסף, חלקו השני נקשר בעיני הכלי יקר ליעקב:
…אבל מ״מ אע״פ שיוסף מת הנה יעקב לא מת, לכך נאמר את יעקב: שהיו עדיין עם יעקב וזכותו של יעקב עמד להם, בזכות מה שהיו גדורים מעריות ולא רצו לישא מן המצריות שטופי זימה ונשאו נשים כולם קודם בואם למצרים, ז״ש איש וביתו באו.
בני ישראל הגיעו למצרים וחיו בה בזכות מעמדו של יוסף, זכות שפסקה כאשר יוסף מת, אולם הייתה זכות אחרת שלא פסקה והיא מתייחסת ליעקב, ומכיוון שיעקב לא מת- חוזרת התורה לדבר בלשון עבר ולשייך את ביאתם לביאת יעקב מצרימה ולערכים שהביאו איתם- איש וביתו באו.
אב טיפוס לגלויות
יש משהו קצת לא ברור בדברי הרב: הרי אם יעקב, כדבריו, איננו מת- היה נכון דווקא עליו לדבר בלשון הווה?! במיוחד אם הזכות עליה הרב מדבר: שהיו גדורים מעריות… מתייחסת להווה- שבפועל בני ישראל ממשיכים לשמור על עצמם גם במצרים.
נראה בעיני שהרב לא מדבר על בני ישראל שבמצרים דווקא, אלא מתייחס לגלות ראשונה זו כאב טיפוס לגלות בכלל: כמו יוסף, בכל הגלויות והתקופות היו דמויות יהודיות שהצליחו במעלתן לשמור על אחיהם- כזה היה ר' שמואל הנגיד למשל. המשותף לרבות מהדמויות הללו הוא שעם מותן או שתקופה לאחר מכן נשכחות הטובות שהביאו לסביבתן והסביבה הלא יהודית מכבידה את ידה. בנו של ר' שמואל הנגיד, ר' יוסף הנגיד, נהרג על ידי פורעים מוסלמים בטבח בגרנדה יחד עם מאות מיהודי העיר. קל להבין כיצד יהודי התקופה ראו עם הפרעות המתחדשות כאילו באותו היום יצאו לגלות מחדש והיו מרגישים אז הביאה למצרים כאלו באו בפעם ההוא למצרים.
לעומת זאת, כאשר הרב מסתכל ושואל מה משאיר את הקיום היהודי בחיים? תשובתו היא המעשים בפועל- השמירה על דרכו של ישראל סבא והשמירה על הקהילה כיחידה נפרדת מהסביבה הלא יהודית. במעשים אלו, הנשמרים בכל דור בהווה, הם מקשרים את עצמם לאותו מקור בעבר- ליעקב אבינו, דרכו וזכותו.
————————————-
[1] יוסף היה בן 30 בעומדו לפני פרעה, נוסיף את שנות השובע – 7 שנים, ובשנה השמינית החל הרעב ובאו האחים למצרים. משמע יוסף היה במינימום בן 38 שנה כשיעקב ירד למצרים והוא, יוסף' נפטר בגיל 110. 110-38= 72

מוטי מלכא
נולד בשנת 1979, נשוי ואב לארבעה. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. עסק בעבר בחינוך, בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של סטודיו 'הרמן הדפסות'. אוהב מקרא, המקים והעורך של אתר 'מים לים'.
מאמרים נוספים של מוטי מלכא